היום היה מפחיד מספיק כדי לשבור אותי. אני ממש הולכת לעשות את זה. לספר כל כך הרבה סודות, בזמן קצר כל כך. ויש שאומרים שזו לא שבירה. אבל הייתי צריכה לשמור על עצמי ולא לומר כלום. והנה אני עושה את זה.
מעניין. כל כך הרבה אולפניסטיות שומעות בדבקות שירים בלי להבין אותם, אבל המילים בשירים האלו נוגדות כל כך את הדרך שלהן. זה עצוב, אבל מובן. למי יש כוח לפרש שירים
יש אנשים שיש להם כישרון צילום. חברות שלי צילמו שתי תמונות באולפנא והן מטורפות. יופי מסנוור
בשלווה |שר| והמנגינה שאחר כך. וכן הבנתי, תודה
אז עשינו סבב בכיתה. למה אני משועבדת? למה אני מכורה? כולן משועבדות למחשב, לפלאפון, להלכה. רק אני מכורה לתשומת לב
אחרי ארוחות בוקר וצהריים מזעזעות, באה ארוחת ערב מושלמת: לחם טרי, שכבה עבה אחידה ומושלמת של גבינה, חריף ביתי טעים בטירוף, וחביתה עם בצל, פזרוזיליה, זיתים ופטריות. ובצד שוקו קר. איזה תענוג |נאנח|
למה אין לי אומץ לומר את דעתי, עדיין?
יש בעולם המון שירים יפים כל כך.
וצפיתי אתמול בשני סרטים. אנני (שמבטאים את זה אני). סרט ילדים חמוד. אני רוצה לראות את המקורי. היו שם בעיקר שירים יפים ודמויות יפות. הרוסיה, המשוגעת והזאת עם הבגדים היפים. וראיתי גם את נאום המלך, מצאתי שם עוד שחקן מוכר. גם הוא מגאווה ודעה קדומה. אני לא יודעת מה שמו, אבל הוא שיחק את מר קולינס. וג'ניפר אילי שיחקה שם בקושי. אני לא מבינה איך נותנים לשחקנים ענקיים כל כך תפקידים קטנים שוליים ופשוטים. והלנה בונהם קרטר היא ככל הנראה ברשימת השחקנים הטובים ביותר שאני מכירה. היא שיחקה מלכה טובה ורעיה מצוינת, אבל גם את בלטריקס, בצורה מושלמת כל כך.
וויתרתי על העתיד הזה, של הבית ההוא. לא ילך, אני יודעת. אבל אם מישהו יבנה אני אעזור כמה שאני יכולה. ואחרי שאסיים שנה של שירות לאומי או שנתיים, אני עוד לא יודעת, אני אמצא לי עבודה נחמדת, אעבוד וארוויח המון כסף, וכשתהיה לי עבודה מסודרת שארוויח בה מספיק, אקנה לי בית ומכונית (כי אופנוע אמא לא מרשה), והמון בגדים ונעליים ואיפור וספרים, ואאמץ לי להקת כלבים וגם כמה עכבישים, וכל היום אראה סרטים ואלך להצגות ואבקר אנשים שאני אוהבת ואטייל ואקרא. אלו חיים שיהיו לי מושלמים
*עצירת הרהורים*
מה את הולכת לומר להם?
שבחודשים האחרונים אני שוכבת במיטה כל היום ורק לפעמים קמה לשיעורים. שאני לא עושה מבחנים. שאני לא אוכלת ארוחות בוקר וצהריים באולפנא. שאני רואה סרטים ושומעת שירים ומשחקת משחקים. ורק בסוף הלימודים אני קמה קצת. לפעמים.
והדת?
כלום
מממ
מה?
היא תאהב את זה?
האמת, יכול להיות. כן. אבל אולי לא. אולי היא תגיד שזו הייתה טעות
מה תעשי אז?
אומר לה שהרגשתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות ככה. בשקרים כלפי אנשים שעושים למעני כל כך המון. שזה העיק עליי ועשה לי רע.
ואת צודקת
כמובן
איך הם יגיבו?
אני מקווה שהם יבינו ויקבלו. לא יודעת כמה זה סביר לקוות את זה
אם הם יכעסו ויכבלו אותך חזק?
אז אני אתחיל להתפורר לי מבפנים, אחרי היובש שהכנסתי את עצמי אליו
אבל אז לא תישאר ריעות
נכון. וזה יהיה חבל. יש עוד אנשים שצריכים אותי כאן. והבטחתי שאשאר ואעשה הכל בשביל זה
אבל מה אם זה לא יעבוד?
זה יהיה חבל. ולא באשמתי
בטח שכן. את יכולה להמשיך לשתוק
אני חושבת שבפעם הראשונה בחיים אני מיישמת על עצמי את אחד הקווים שמנחים אותי: לעשות טוב קודם כל לעצמך ורק אחר כך לאחרים
אני חושבת שהתבגרת קצת
אני חושבת שוויתרתי. ואולי עקשנות זה ילדותי, ואני בכלל לא בטוחה בזה, אבל עקשנות למען אנשים שאתה אוהב זה טוב
מאיפה העקשנות צצה?
הוויתור הוא ההפך מעקשנות
אה
כן
טוב. אז או שהם יבינו ויעזרו לך ואז תאבדי את הטוב הזה הרדוד שלך, או שהם לא יבינו ויכבלו אותך חזק יותר ואז תתפוררי לך ולא תהיה יותר ריעות אבל תקיימי את הקו המנחה ההוא שלך
כן
מה את מעדיפה?
מצד אחד שהם לא יבינו, זה הרבה יותר טוב לי. ומצד שני שדווקא כן יבינו. זה ייתן לי אולי להגשים חלומות, וזה גם הכי טוב בשביל הילדות שלי. ואני חיה בשביל הטוב שלהן. הן חיי
נהיית ג'נטלמן 
שמתי לב |מגחך|
תמיד רצית
תמיד נתנו לי את התפקיד הזה
באמת?
אהא. הגבר, הרומנטי.
מעניין
לא זה לא |רוטן|
קלטת אותי
כן
פעם ראשונה שאנחנו מסיימות בצחוק.
מי אמר שסיימנו?
יש לך עוד מה לומר?
לא
אז סיימנו
כן
להתראות
*סוף הפסקה*
מי שיידע למחול, יימחל לי על אהבתי
היא אהבה את הטבעת שקניתי לה! איזה כיף 
והוא יבין, אני חייתי ביניכם
כמו צמח בר
אני אוהבת לשיר. סופי באופן מוחלט
אני יודעת שהדליקה אש זרה
את לילותי
בשיר הזה יש כל כך הרבה פינות נכונות, וכלל מושלם
גות'האם. גות'האםגות'האםגות'האם. נכון שאתם במתח? אז זהו. שכבר שבועיים אין פרק חדש. אולי היום העלו, אבל רק ביום ראשון אני אוכל לבדוק את זה. אני במתחחח
אני אהיה לצל חולף בשדותיכם
לסוד נסתר
מעניין שזה לפני הסוף. והשורה הבאה. זה מדוייק לי כל כך שזה מדהים
ביום שני אנחנו יוצאות לטיול שנתי. אני אצטרך לקום בחמש וחצי לפנות בוקר. בחמישה לשש לצאת מהחדר. אני ממש מקווה שלא אוותר לעצמי ושאארוז בערב. וכן, תאמינו או לא, אבל רק בשבת הכרתי את המושג "למיטיבי לסת". זה הרג אותי מצחוק
ואני נרשמתי למסלול של מיטיבי לכת בגלל החברות שלי, והוא באמת למיטיבי לכת. אני בטח אקום על צד שמאל כי אהיה עייפה ובלי סוללה ובלי מקלחת ולא יהיה לי נוח, אז אני אקטר כל המסלול ולא ארגיש טוב ואבכה ואהיה נטל על כלם. אני שונאת להיות נטל. אבל אני לא יכולה לקום על צד ימין בטיולים. בטיול הקודם איבדתי את הפלאפון ויש לי טראומה מזה. אני בטח אבוא רק עם דברים שאני שונאת ואפילו את הטבעות אשאיר באולפנא. יומיים בלי מטען! אני אמחק את המשחקים לפני כדי שלא אתפתה ואבוא עם מאה אחוז סוללה ולא אשמע שירים ולא אדליק את האינטרנט או הבלוטוס בשום מצב. ואז אולי אוכל לדבר חופשי עם הילדות שלי בסמסים בלי לדאוג. והאמת שזה יהיה לי טוב
מעניין. יש ימים שזה ארבע ויש ימים של שש עשרה פתאום.
תראו אותי אני שמח סתם פתאום תראו אותי יההה הכל נראה לי יפה היום כמו חלום סתם פתאום
רגע רגע. מה אם הם יחשבו שאני חולה? אני לא רוצה כדור 
כבר אמרתי לכם איך אדויל נראה? כמו סבון כלים שעושים לו עינוי מים. זו הגדרה מדוייקת כל כך שזה דוחה
עד מתי נלך על חוטים דקים כאלה
הבנתי! אני איש של לילה. אדם. אדם של לילה מעובר עליי. באמת, לישון ביום ולהיות ערה בלילה זה נחמד נורא
יש לנו מקרר חדש. הוא כסוף וענק ומגניב ברמות! אז עד עכשיו הם קנו לנו מקרר,ף מכונת כביסה ומייבש כביסה בכמה? חצי שנה בערך? קצת פחות. מזל שהם נהנים מזה
איך בסוף כל לילה בוקר יעלה
מי באולפנות אחראי על המדריכות? על הבנות שירות כלומר, של שנה הבאה.
הבאתי להשבת את המסע המוזר של מר דאלדרי. התחלתי אותו והוא היה נחמד. אני אוהבת את הדמות הראשית וזה טוב.
ותכף אני אקרא את דם האולימפוססס. ניקווו 3>
ילדות נשכחת זה שיר עצוב. במיוחד כשנורית גלרון שרה אותו. היא פשוט זמרת טובה
"אבל כשעברת ממש על ידי
והייתי כולי צעקה (צעקה. הגדרה מעניינת)
אתה לא הנחת ידך על כתפי לנגיעה אחת רכה"
גם נגיעה אחת רכה זה שיר יפה. וגם של נורית גלרון.
וזהו זו מילה שלי בכלל
וזה ארוך נורא כבר. מי קורא את זה בכלל
וזהו. ערב נעים
