הים מזכיר לי אותך.
העוצמות שברעש השקט של הים, עוזרות לי להמחיש לעצמי את רעש השתיקות שלנו יחד.
כמה אהבתי את הטלפונים שלנו, דקות ארוכות של שקט משני הצדדים, כשרק הלב מדבר. לא פחדנו מהם. כמו שהים והחול לא מפחדים מההתנגשות הזאת ביניהם, אלא ממשיכים לחוות אותה כל רגע מחדש.
היינו ביחד רק חצי שנה, והים היה הדבר המשמעותי ביותר שהיה בינינו. זה שבנה בינינו כל כך הרבה אמון והקשבה. תמיד נפגשנו בים. צחקנו על עצמינו שאנחנו מטורפים, אבל תמיד, כשהגענו לים, היינו נמסים. בכל פעם מחדש.
זה אתה שהדבקת אותי באהבה הבלתי נגמרת הזאת לים. בפעם הראשונה, נעמדת מולו ושאלת אותי- 'למה כתוב אילו פינו מלא שירה כים? כי הים מלא שירה. אני יכול לשבת שעות ולשמוע את הים שר. דוקא כי הקול שלו משתלב כל כך יפה עם הציפורים, ושאר הקולות שמסביב, ובכל זאת תמיד נשאר השולט. מוביל את המקהלה.'
מאז, אני גם כבר מסוגלת. תראה, באתי לעשות את זה היום.
למרות שזה בכלל לא כיף לשבת ולהקשיב לים בלעדייך, אני עושה את זה. בשבילך.
כי אני יודעת שזה מה שאתה באמת רוצה.
שאני אמשיך הלאה, ואעצור מידי פעם להקשיב לים. להקשיב לך.
אז באתי לכאן, כדי לעצור. ולא, לא המשכתי הלאה. למרות שאני יודעת שאתה רוצה שאני אעשה את זה.
זה לא פייר שאתה הלכת והשארת אותי פה לבד, להתמודד עם המבטים המרחמים והלא מבינים.
ילדה קטנה ואבודה.
למה הלכת? היה יכול להיות לנו כל כך טוב!
לא יכלת לחכות עוד מעט? לתת לנו קצת זמן להיות יחד? לפחות היית מחכה עד החתונה. שהיינו יכולים להיות אחד עם השני באמת, לפני שתלך. לפני שהחלום יגדע.
ההזמנה לחתונה שלנו היא המסך שלי בפלאפון. וכל מי שמסתכל, מזיז את הראש בכאב. אבל לי לא כואב. ההזמנה מזכירה לי רק טוב, כי היא מזכירה לי אותך. את הבית שיכולנו וכל כך רצינו להקים. את התקוות.
והיא גם מזכירה לי שהלכת. למרות שהיה לנו טוב. רצית שלעוד אנשים יהיה טוב, והחלטת לצאת למילואים. וכשהפה שלך מחייך אלי אמרת לי- 'כשאני אחזור נלך לחפש בית. ליד הים, טוב?'
ובגלל שכשחזרת זה היה בתוך ארון, לא יכולנו לחפש שום בית. אז אין לי בית.
וההזמנה שלנו גם מזכירה לי אותך, כי היא מודפסת על רקע של ים.
וים, תמיד יזכיר לי אותך.
העוצמות שברעש השקט של הים, עוזרות לי להמחיש לעצמי את רעש השתיקות שלנו יחד.
כמה אהבתי את הטלפונים שלנו, דקות ארוכות של שקט משני הצדדים, כשרק הלב מדבר. לא פחדנו מהם. כמו שהים והחול לא מפחדים מההתנגשות הזאת ביניהם, אלא ממשיכים לחוות אותה כל רגע מחדש.
היינו ביחד רק חצי שנה, והים היה הדבר המשמעותי ביותר שהיה בינינו. זה שבנה בינינו כל כך הרבה אמון והקשבה. תמיד נפגשנו בים. צחקנו על עצמינו שאנחנו מטורפים, אבל תמיד, כשהגענו לים, היינו נמסים. בכל פעם מחדש.
זה אתה שהדבקת אותי באהבה הבלתי נגמרת הזאת לים. בפעם הראשונה, נעמדת מולו ושאלת אותי- 'למה כתוב אילו פינו מלא שירה כים? כי הים מלא שירה. אני יכול לשבת שעות ולשמוע את הים שר. דוקא כי הקול שלו משתלב כל כך יפה עם הציפורים, ושאר הקולות שמסביב, ובכל זאת תמיד נשאר השולט. מוביל את המקהלה.'
מאז, אני גם כבר מסוגלת. תראה, באתי לעשות את זה היום.
למרות שזה בכלל לא כיף לשבת ולהקשיב לים בלעדייך, אני עושה את זה. בשבילך.
כי אני יודעת שזה מה שאתה באמת רוצה.
שאני אמשיך הלאה, ואעצור מידי פעם להקשיב לים. להקשיב לך.
אז באתי לכאן, כדי לעצור. ולא, לא המשכתי הלאה. למרות שאני יודעת שאתה רוצה שאני אעשה את זה.
זה לא פייר שאתה הלכת והשארת אותי פה לבד, להתמודד עם המבטים המרחמים והלא מבינים.
ילדה קטנה ואבודה.
למה הלכת? היה יכול להיות לנו כל כך טוב!
לא יכלת לחכות עוד מעט? לתת לנו קצת זמן להיות יחד? לפחות היית מחכה עד החתונה. שהיינו יכולים להיות אחד עם השני באמת, לפני שתלך. לפני שהחלום יגדע.
ההזמנה לחתונה שלנו היא המסך שלי בפלאפון. וכל מי שמסתכל, מזיז את הראש בכאב. אבל לי לא כואב. ההזמנה מזכירה לי רק טוב, כי היא מזכירה לי אותך. את הבית שיכולנו וכל כך רצינו להקים. את התקוות.
והיא גם מזכירה לי שהלכת. למרות שהיה לנו טוב. רצית שלעוד אנשים יהיה טוב, והחלטת לצאת למילואים. וכשהפה שלך מחייך אלי אמרת לי- 'כשאני אחזור נלך לחפש בית. ליד הים, טוב?'
ובגלל שכשחזרת זה היה בתוך ארון, לא יכולנו לחפש שום בית. אז אין לי בית.
וההזמנה שלנו גם מזכירה לי אותך, כי היא מודפסת על רקע של ים.
וים, תמיד יזכיר לי אותך.
