שאלי אנשים שכתבתי להם
הפתקי יומולדת שלי שווים.
הנה:
אוהבת אותך, ילדה.
למרות שאת שישיסטית ששולחת סמסים מוזרים
כמו: בגן הייתי ילדה חכמה
ואז תהיתי לעצמי אם היית עם משקפיים עגולות
ונראית ילדה מסכנה או לא
פיתה פיתההצחקתני.
ובאמת בגן הייתי חכמה.
אני רק חושבת עלייך נהיית רעבה.
בשר לבן וכל זה
אני ממקימי האגודה
"אוכל לתחיה"
אל תניחו לתחיה להישאר רעבה!
רבקה, הבטחת לי ארגז לשנה!!
(שאלה אם את זוכרת את התרומות)
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
