תודה!

אם הבנתי למה אתה מתכוון, שהלימוד משכיח את העצב או משהו כזה,

אז זה לא נראה לי מעשי כל כך...

בס"ד

לתורה יש סגולה פנימית כזאת.

בדוק!

בס"ד

שדווקא התורה גרמה להם עצב...

אבל עכ"פ עיצה שלי: לשיר ניגון שמח, יכול להיות שיעזור.

(בדידי הוה עובדא...)

בס"ד

אבל לא כאן המקום לפרוט את הרגשותיי...

יום טוב!

ואז, כשכל עמ"י יאמין וירצה, אני כבר סומך על הקב"ה שזה ענין של כמה שניות....

לא רוצה להשמי"ס לאף אחד אבל לא נראה לי הקטע הזה. יש כאילו הרבה מקצועות שצריך ללמוד לבגרות וביניהם נדחפים איכשהו התנ"ך והגמרא... 

דברים ששמעתי מפי הצדיק הרב סטבסקי שליט"א (אני לא זוכר את השם הפרטי- נראה לי שזה הרב דניאל דוב)

אני לא זוכר בדיוק את הלשון, פחות או יותר זה תוכן הדברים:

ירושלים לא חרבה בבית ראשון אלא מפני שלא ברכו בתורה תחילה. ושואלים (לא זוכר מי) למה זה כל כך חמור לא לברך ברכות התורה?

אלא זה רק 'סימפטום' לדבר גדול הרבה יותר. לא ברכו על התורה כי לא התייחסו אליה כאל משהו עליון. כ-ו-ל-ם למדו אז תורה, בתי המדרש היו מפוצצים לגמרי בתלמידים, כולם ידעו ש"ס בעל פה.... אלא מה? למדו את זה כמו סתם איזה מקצוע שצריך ללמוד. יש מתמטיקה, יש אנגלית, ויש תושבע...

בין הבגרות באנגלית לבגרות בכמייה יש גם 5 יחידות בתורת ה'... רח"ל

זה מה שהחריב את בית ראשון.

אבל לא נראה לי הבנת את הנקודה. אין לי בעיה לשמוח, אבל העצב, או היצר הרע, איך שלא תקרא לו,

הוא פשוט בכוח מנסה לצאת. לא משנה, גם אם יבוא לי פיל אפריקאני עם שלושה ליצנים ושירים של פורים, עדיין הדיכאון ירצה לצאת בכל דרך.

כאילו שהנפש שלי חייבת את העצב בשביל השפיות. אני יודעת שלא, אבל זו ההרגשה...

אתה עוזר לי מאד.

לפחות אצל נשים זה יצר משמעותי מאוד. ודאי שהוא תמיד שם, כי יצר הרע תמיד שם, וכל דבר שאת מצליחה לעשות כדי לנצח אותו, אפילו לכמה דקות, זה דבר גדול. 

כדאי באמת שתתייחסי לכל הצלחה כזאת כדבר גדול - אפילו אם זה רק לקצת, ואפילו אם את מרגישה את הדיכאון המודחק מנסה להשתלט חזרה. אל תרגישי שהשמחה לא אמתית בגלל שהעצבות עדיין מתבשלת בפנים. שניהם חלק ממך, אבל השאלה על מה את בוחרת לשים את הדגש, ועם מה את בוחרת לחיות. 

כשבא לי ממש לשקוע, אני לפעמים מגבילה את זה בזמן כמו שסתמישוו אמר. ולפעמים, מה לעשות, שוקעים. וגם על זה את צריכה לסלוח לעצמך כדי שיהיו לך את הכוחות לטיפוס הסיזיפי חזרה החוצה. 

נדמה לי שזה חלק מ"בעצב תלדי בנים" - שהעצבות היא חלק מאתנו, ולכן אנחנו מתמודדות עם זה כל הזמן. 

בהצלחה לכולנו...

בס"ד

אני חושב שלפעמים לבכות ולהיות עצוב זה טוב וזה פורק ממך החוצה.

תסתכלי על מה שגורם לך לעצב, ותחשבי על מה שטוב בו,

או על זה שהיה יכול להיות יותר גרוע, ובעצם הנקודה העצובה לא כזאת נוראית.

כשמסתכלים מחדש על דברים עצובים, הם מתגמדים והרבה פחות משפיעים.

אם אין לך משהו מסויים שגורם לעצב, תחשבי על מה שטוב בחיים, מה ששמח,

ואל תתני לעצב חסר סיבה להשפיע עליך.

שכדי לא לשקוע בעצבות אדם צריך לשמח את עצמו אפילו במילי דשטותא...

באמת מוכרחים להיות שמחים?!

מדוע לא להיות בעצבות?

ב"ה יש רופא קוראים לו ה' שעה של השתפכות הנפש והעולם יכול להישתנות

להיות שמחה ולחייך חיוך אווילי כשאר

בתוכך את קרועה אולי יתן לך הרגשת סיפוק זמנית אך בסופו של דבר

את כולאת את עצמך ואת הרגשות שלך וגורמת לעצמך לנזק

כמו ילד קטן שכל פעם שהוא בוכה משתיקים אותו

הוא יגדל להיות ילד מופנם ומבודד חברתית

מכיון שמבחינה רגשית הוא לא יתפתח נכון.

בברכה

כפיר

אני מנסה לדייק לעצמי מהי דרך האמצע בין הדחקה מזיקה של רגשות שליליים, לבין התמכרות לעצב. שניהם בעייתיים. 

אני חושבת שאולי צריך למקד ממה העצב, מאיפה זה מגיע, האם יש לזה סיבה. 

אם מוצאים סיבה אז כדאי לטפל בה, או להשלים אתה אם זה משהו שאיננו בר טיפול. 

אני חושבת שאת צודקת (אתה צודק?) באמירה שצריך לבטא ולהודות שיש עצב והוא קיים, אבל אחרי שמודים בקיומו ומבטאים אותו (בדיבור, בכתיבה, בשירה, בבכי, איך שלא יהיה) אין עניין לשקוע בו, להתמכר אליו ולהיות רק שם. יש עניין לנסות למצוא דברים משמחים אמתיים. השמחה לא פחות אמתית מהעצב. עצב נתפס כדבר אמתי, עמוק, רציני, ושמחה לא כל כך. 

דבר ראשון, לאף אחד זה לא בא ככה, זאת עבודה קשה להיות בשמחה ולא משנה מה קורה. 2 - ממש חשוב, ממש ממש חשוב אבל ממש חשוב אסור ליפול לעצבות 'בגלל שנכשלתי בעבודת השמחה' דהיינו, אם נכשלת ונפלת לעצבות, אל תאמר "איזה באסה שנכשלתי..." כי זה עצם הכישלון, להיות עצוב. (אין לי מושג איך עושים סמיילי אז אני לא אעשה)

איך למען ה' עושים אותם???

איזה רווח צריך להוריד? ולמה לא הולך לי???

ולמה למען ה' אתה ער באחד בלילה??? כשכתבתי את זה לא האמנתי שתענה עכשיו...

החבר הודה בחקירה שהוא סתם שיקר... כל החטיפה זה סתם מעשה קונדס של שני פסיכים שהעמידו את המדינה על הרגליים (והשאירו אותך ער עד עכשיו...) לילה טוב!

לא 'חצי מהאנשים פה ערים' רק שלושתינו מתכתבים פה כבר שעה כאילו שזה ווצ'אפ.. (ההוא גברא, סתמישו ורעיה)

מחר, כשאנשים יכנסו לפורום הזה הם עומדים לרצוח אותנו על זה שיותר מחצי פורום זה התכתבות של שלושה אנשים שאפילו לא מכירים אחד את השני... (התחלנו מהתגובה שנקראת "כלל חשוב")

עכשיו אני עוזב כדי ללכת לישון וגם כי קצת הגזמנו כאן... (יש לי הרבה מצפון כי רק היום נרשמתי לערוץ 7 וכבר אני הופך אותו לווצ'אפ...)

הלכתי לכמה דקות להתארגן לישון, עכשיו רק רציתי לראות אם המשכתם או הלכתם לישון, לא האמנתי כמה הספקתם...

דרך אגב: תסתכלו איזה אורך ההתכתבות שלנו...

תזכורת: זה לא ווצ'אפ!!!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...

אתה מרגיש בדידות כי אין לך חברים? מה עם חברים לכיתה בלימודים?

אתה לא חבר בתנועת נוער? 

זה הנקודה יש לי חברים אבל אני לא רוצה לבנות את הקשר שלי רק בשביל להרגיש שיש לי חברים ואני לא בודד...(מוזמן להסתכל בשרשור החדש על ללכת לסניף מעורב שאתה לא כל כך מאמין בזה אבל צריך בסוף חברה..)

א- אדם בסופו של דבר מול עצמו גם כשהוא עם חברים וגם כשהוא לבד... האם אתה מהווה חברה טובה לעצמך? 

מעניין לך עם עצמך? האם אתה חבר טוב לעצמך (רגשית)?

תכנס פנימה. בכל אחד יש עושר פנימי וזה תענוג לגלות אותו.

ב- נסה לשים לב לזה שאתה אף פעם לא באמת לבד, תמיד מושגח בידי מישהו שאוהב אותך אהבת עולם...