זה סיפור על ילדה אחת. ילדה שלא נפגעה משום דבר בעולם. היא הייתה חזקה, היא הייתה מוגנת. לא משנה כמה הרביצו לה, כמה קיללו אותה, כמה העליבו. היא נשמה עמוק ועברה את זה. לא באמת היה אכפת לה.

היא לא קיבלה את עצם הפגיעות, היא לא הסכימה איתן. אבל היא לא הייתה מוכנה לתת להם את הכוח שבלפגוע בה.

אנשים עושים דברים. אנשים פוגעים? אם היא תחליט שכן, זה מה שיהיה. אבל מי אמר שלהיות מטומטמת או מכוערת זה דווקא רע? ונכון, כואב מהנפילה. זה באמת לא בסדר לדחוף ולהפיל. אבל בסופו של דבר, היא מרוויחה מכך. כבר לא כואבות לה מכות קטנות, והיא יודעת לקום אחרי המכות הקשות האלו. נפש מחוספסת, פגועה? אולי. אבל פגיעה היא כבר לא.

בהתחלה זה לא היה ככה. כשהיא עוד הייתה ילדה קטנה, היא הייתה בוכה מכל דבר קטן. מכל מילה, מכל מבט. אבל כשהפגיעות חזרו שוב ושוב, בעוצמה גדולה יותר, היא החליטה להתייחס אליהן כסוג של תשומת לב. מסתכלים עליי במבט מזלזל? הוא מקנאה. דוחפים אותי? בסך הכל רוצים לגעת בי. קוראים לי מטומטמת? מי אמר שהם לא התכוונו להגיד חכמה נורא, אבל מתביישים?

אולי לא. אולי באמת הייתה להם כוונה לפגוע. אבל נחמד יותר לחשוב שלא, נכון?

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול