היא שוב הגבירה את הווליום
כאילו קיוותה שרעש חזק יגבר על עוצמת המחשבות שלה
אבל לצערה
הוא אפילו לא התקרב לעוצמת הצעקות שבקעו מתוכה
כל מאורעות היום האחרון שוב הילכו אימים מול עיניה
שוב היא ראתה את כולם רוכנים מעליה
אמא עם המבט המודאג
אבא עם דמעה לא אופיינית וכמעט לא נראת בזוית העין
ורופא לא מוכר מסנוור אותה בפנס
ואחר כך מתחיל לדבר אל הוריה כאילו היא לא שם
"ברור שזו לא סתם תאונה
הילדה סובלת מתת משקל
אני מופתע שרק עכשיו היא התמוטטה
ואם נוסיף לזה את החתכים לאורך כל הגוף
אי אפשר שלא לקבוע שזו בעיה נפשית
אני מעריך שזה אנורקסיה
אבל כמובן שכדאי לקבוע תור לפסיכאטר"
היא רצתה לענות
לצעוק משהו
אבל התשישות הכריעה אותה
ושוב היא שקעה בשינה
יותר מאוחר היא קמה
וכשחזרו הביתה
הוריה לא אמרו מילה
כאילו דבר לא קרה
רק כשרצתה ללכת לריצה הקבועה שלה
הם אסרו עליה וסגרו אותה בחדר
אז היא שמה אוזניות
והחלה לעלות ולרדת מין השרפרף שמצאה בחדר
עולה ושומעת אנורקסיה
יורדת ושומעת את קולה שלה צורח "מהר יותר שמנה"
עולה שוב ושומעת את קולו העבה של הרופא מיעץ ללכת לפסיכאטר
יורדת ונזכרת בדמעות שירדו כשעמדה מול המראה
מגבירה את הקצב
ואת הווליום לנוכח כל הצעקות שעולות בתוכה
ומוצאת את עצמה תוך עשרים דקות שוב על רצפת החדר חסרת נשימה
את סוף היום כבר בילתה בפיג'מה עם ריח מעומלן
במחלקה סגורה
הלב הזה כל פעם מחדש הוא נשבר