קטעים מתוך מכתב שכתב סגן הדר גולדין הי"ד לארוסתו עדנה סרוסי,
בערב חג הפסח הקודם.
...חייב אדם לראות עצמו. מקל ביד, שק על הגב, להיות כבול בעבדות שונה ומשונה במצרים. עד לפה זה יחסית קל. להרגיש את המרחק, את הקושי, את הקילקול, את השאלות... כל אחד עם התיסבוך שלו.
אבל לצאת מעצמך ולהצטרף לתנועה הגדולה, לעם הגדול שיוצא ממצרים, שנגאל, זה יותר קשה. יד חזקה וזרוע נטויה שממשיכה וגואלת. להאמין שביערנו את החמץ שבנו, נלחמנו בעמלק שזינב בנו, להיות בן חורין באמת! להיות חירותי באמת! את מאמינה? את מרגישה ככה?
בן חורין. אני לא רוצה להיות חופשי בלי דאגות, בלי אחריות. זה קטן, זה לא אמיתי, לא מצמיח ולא צומח.
אני רוצה להיות בן חורין שהוא עבד ה׳ וישראל עמו - באמת, כמו איש אדמה שמעבד אותה ומצמיח ממנה את כל היופי שטמון בה - בנפשו, בנשמתו.
חירות של החרות על הלוחות - השמיים האינסופיים. מרחבים עצומים שמופיעים בסוף באבן, בארץ, באדם ומגדילים אותו!
לצאת מהקטנות שלי, להצטרף לגדולה של העם שלי ולגלות שהכול בעצם טמון בנו עמוק בפנים כל הזמן. וכל מה שצריך זה... לשאול.
להיות מהבנים (והבנות) ששואלים שאלות, שמחפשים ומבררים, שמרגישים את הריחוק ורוצים להתקרב, שרואים את הקילקול ורוצים לתקן! שואלים מתפללים. בנים שבונים שמאחים ומקרבים...
...אני מאחל לנו שנהפוך את המרחק לקירבה, את הקילקול לתיקון, את השאלה לתשובה (ונמשיך לשאול כמובן) ודרכינו לכל עם ישראל היקר!
אולי טיפה באיחור, אבל בכל זאת.
מה אתם חושבים שצריך לקחת מפה?
קדימה..
