בס"ד

מצד אחד, מספרים לנו חז"ל ש"פעם אחת היתה בתו (של רבי חנינא בן תרדיון) מהלכת לפני גדולי רומי אמרו כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו מיד דקדקה בפסיעותיה" (ע"ז יח.) ונורא העונש שנענשה על כך. אמנם, הרמח"ל מקשר סיפור זה למידת הנקיות, שבכל מקרה אין לרובנו השגה בה.

אבל מן הצד השני, הרי יש כל כך הרבה תועלת במחמאות. כשאדם מקבל מחמאות מסביבתו, הדבר מפשר את הביטחון העצמי שלו, מה שעוזר לו להתמודד עם קשיים, ועד כמה שזה מפתיע, גם עם מידת הגאווה. לעומת זאת, אדם שלא מקבל מחמאות מסביבתו, הביטחון העצמי שלו יפחת, וכדי להתמודד, הוא יתחיל לנפח את חשיבותו בעיני עצמו- ויטפח את הגאווה שלו.

אז מחמאות הן לכתחילה? או אסטרטגיה של דיעבד (משום שאדם לא מסוגל בלעדיהן אז נאלצים להשתמש בהן)?

אני נוטה לחשוב שזה לכתחילה (כי אם לא - מדוע יש בנו צורך כ"כ חזק לזה?), אבל מצד שני אדם שצריך אישורים מבחוץ נראה לי כאדם חלש יותר..

בס"ד

אני כבר לא רוצה להיכנס לשאלה הזו

לדעתי בעיקר ביקרות עצמית,

אם עשינו דבר נכון אז לפרגן ואם לא לתקן או לשפר,זה בהחלט חשוב

בעצם כשאנחנו מבקרים את עצמנו אנחנו יכולים לדעת איפה אנחנו עומדים אך להתקדם,

ולא להיות תלוי רק באחרים.

זה אני חושב פחות או יותר הדעה של היהדות

אבל מצד שני מחמאות מבחוץ זה לא רע,

ככה אנחנו יכולים באמת לראות שהביקרות העצמית היא באמת נכונה,ו

עוד נקודת מבט איפה אנחנו עומדים.

תשובות? בתהליכי עיבוד

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....