למרות שהוא רב משמעות, לפחות זה אולי יעודד אותך

זה יפחית לך מהשכר...

יהודה שלום לך צדיק,

עשיץ מעשה נפלא ומרומם, המכוון שזה היה קשה לך השכר שלך גבוה לעין ערוך. לשמח אדם אחר זה חסד מאוד גדול, בכל מעשה שאנחנו עושים צריכים לראות את הנקודות הטובות. במקרה שלך יש לא נקודה אלא הרבה נקודות אור. בפעם הבאה שזה קורה לך בזמן הזה תחפש את נקודות האור במקום להשתעמם וכ"כ תביא איתך איזה ספר, תלמד משהו. בהצלחה רבה צדיק

כך השכר על המצווה גדול יותר....

גם לי יש את ההתמודדות הזו- יש לנו חברה מבוגרת על כיסא גלגלים שבאה אלינו כל שבת ותמיד צריך ללכת להביא אותה,

וגם אני חשבתי ככה עד לא מזמן ואז אמרתי לעצמי שנכון שזה לא נעים תמיד ללוות אותה (היא צורחת ברחוב כשהיא מדברת)

אבל כמה נק' למחשבה:

1. כמה שזה נדוש וחופר זה פשוט אמיתי! אם זה הייתה אתה (ח"ו) איך זה היה משמח אותך שהנכד שלך בא ועוזר לך בשמחה למרות שהוא מפסיד מזה, לעומת איך שהייתה מרגיש אם הוא עושה את זה מתוך הכרח ובאסה... 

2. אולי בגלל שאנחנו כבר  רגילים כ"כ לשמוע את המשפט "לפום צערא איגרא" כבר לא חושבים על המשמעות!!!

תדמיין את הקב"ה יושב בשמיים ורואה את הבן שלו הולך עם סבא שלו בשמחה ועוזר לו, וכל זה למרות שבאותו זמן ממש הוא מפסיד את המפגש אם החברים שלו! וכל זה בשביל מה?-בשביל לכבד את סבא שלו!

כמה שמחה זה עושה בשמים!!!!!

כמה שפע זה מוריד לנכד הזה אם רק הינו רואים את הרעש שזה עושה בשמים לא היינו מפסיקים לעשות מצוות!

אשריך שזכית!!!!!!!

(כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם- מבוסס על פי דבריו של הרב שלום הרוש)

יהודה היקר,

כשעשית מצווה וזה גרם לך צער, ובכל זאת עשית אותה, זה לא מקטין מהמצווה אלא מגדיל אותה. כשאתה משתמש במושג "מצווה הבאה בעבירה" הכוונה למצווה שעשית אותה על ידי עבירה (למשל: גנבת לולב כדי לקיים נטילת לולב בסוכות) ואז באמת המצווה נהרסת. אבל פה זה בדיוק להיפך: אם היה לך קשה לקיים את המצווה, השכר עליה גדל פי מאה: "טוב לו לאדם (לקיים) דבר אחד (-מצווה אחת) בצער, ממאה ברווח" (-ממאה מצוות שמקיים בלי מאמץ) !!! (אבות דרבי נתן, פרק ה' אות ו'). כלומר, תחשוב שהפעם הזאת שעזרת לסבא שלך, נחשבת לך כאילו מאה פעמים באת לעזור לו (אם היית הולך אליו, נניח, פעם בשבועיים, היה לוקח לך ארבע שנים להגיע למצווה הזו, שהגעת אליה בפועל על ידי ביקור אחד אצל סבא!!!).

אגב, הרב דסלר כותב, שזה לא רק פי מאה, אלא כל דרגה נוספת של קושי מכפילה את השכר פי מאה (למשל: אדם הלך לבית כנסת להתפלל במזג אוויר נוח, יש לו שכר. הלך כשקצת קר - שכר פי מאה. כשמאוד קר - פי מאה מהשלב הקודם, כלומר פי 10,000. הלך כשממש יורדות טיפות של גשם - שוב מכפילים המאה, והגענו למיליון. גשם חזק - שוב פי מאה וכו').

בקיצור - במקום להתבאס, תחשוב על ההזדמנוצת: יש לך פה מכרה זהב של מצוות... 

אנו מתפללים לה' אל תביאנו לידי ניסיון. הכוונה שאנו רוצים להתקרב אליו בדרך מישרים ולא מתוך קושי וגם הרבה פעמים כשקשה אנו נכשלים ויצא שכרנו בהפסדנו.

מצד שני כאשר בא לידינו מצווה שיהיה קשה לקיימה והתגברנו אז מבחינת הערך הפנימי של המצווה ( החינוך המוסרי שניתן לנו, הביטוי של התמסרותנו ועבדותנו לה' יתברך) וודאי שהערך יותר גדול ולכן פשוט שה"שכר" על מצווה זו יהיה גדול.

יצא אולי פלספני... אבל מה נעשה כיף לדבר פלסף..

צריך לקבל את הצער בשמחה.

עם זאת מתוך שלא לשמה בא לשמה וגם אם לא שמחים וקצת "מתחרטים" ח"ו, עדיין יש שכר עצום למצווה.

יישר כח.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....