בקביעות כמו השנה אפשר לעיין ביום אחרון של פסח שמוגדר כחג הגאולה העתידה כפי שמתבטא בתוכן ההפטרה ובכלל במהותו של יום זה.
הרבי מדגיש זאת בשיחותיו שוב ושוב והשנה שזה חל בשבת ולא עסוקים בהשבת הסדר על כנו אחרי החג אפר לעיין במהותו של יום
סיכום שיחתו של הרבי על יום זה
הפטרת אחרון של פסח עוסקת בייעודי הגאולה העתידה לבוא, הנביא ישעיהו מתאר כיצד עם ישראל יתקבץ מכל קצוות תבל אל ארץ הקודש, והוא כותב (יא, טו) "והחרים ה' את לשון ים מצרים, והניף ידו על הנהר בעים רוחו, והכהו לשבעה נחלים, והדריך בנעלים".
הקב"ה יכרית את מי נהר מצרים, הוא יניף את ידו בעוצמת רוחו על נהר פרת ויחלק אותו לשבעה מעברים, והוא ידריך עליהם את עם ישראל שיבואו מהגולה כשהם פוסעים עם נעליהם.
הגדרה זו של ישעיהו, המגדיר בין ייעודי הגאולה העתידה: "והדריך בנעלים", שעם ישראל יצעד כשהוא נעול בנעליים, דורשת ביאור. מה חשיבות יש להגדרה זו בין נבואות הגאולה של "והחרים ה' את לשון ים מצרים .. והיתה מסילה לשאר עמו .. כאשר היתה לישראל ביום עלותו ממצרים". מה כל כך מיוחד בכך שעם ישראל יצעד עם "נעליים" בעת הגאולה העתידה?
בספרי חסידות מובא, שייעוד זה של "והדריך בנעלים" דומה לפסוק המובא בשיר השירים (ז, ב):
"מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב", ומבואר על כך במדרש רבה, שהפסוק מדבר על מעלתם של בני ישראל המכונים בתואר "בת נדיב", בניו של אברהם אבינו, כאשר הם היו עולים לבית המקדש בשלושת הרגלים. והפסוק מגדיר את העליה לרגל בתואר "מה יפו פעמיך בנעלים".
וגם פסוק זה דורש ביאור, מה הדגש המיוחד על כך ש"פעמיך" של עם ישראל, היו "בנעלים".
●
האדם מורכב משלושה חלקים עיקריים: ראש, גוף, רגל. ולכל אחד משלושת חלקי האדם ישנו בגד חיצוני המתאים במיוחד לו, "בגד" הוא לא האדם עצמו, אלא תוספת ומעטה חיצוני. ולכל חלק מחלקי האדם יש לבוש המותאם עבורו, ישנם לבושים מיוחדים לראש, ישנם לבושים המותאמים לגוף, וישנם לבושים המותאמים לרגל.
כמו-כן, כל חלק משלושת חלקי האדם, מורכב מחלקים פרטיים, ולכל אחד מהם יש לבוש המותאם לו.
ה"נעל", היא לבוש לחלק התחתון של האדם, לבוש ה"רגל", וברגל עצמה, היא לבוש לחלק הנחות ביותר, ובזה עצמו, מטרת הנעל היא, להיות מתחת כף רגלו של האדם, היא נועדה להגן על החלק התחתון ביותר של האדם מפגעי הקרקע, מאבנים, קוצים וברקנים.
משמעותם הרוחנית של הלבושים היא: כאשר האדם יורד ממצב רוחני נעלה למצב נחות יותר, ממצב של "ראש" למצב של "גוף" או של "רגל", עליו ללבוש על עצמו בגדים המתאימים למצבו החדש. באם האדם ילבש על ראשו עור גס כמו סוליית נעל, הראש לא יוכל לבצע את תפקידו.
כאשר האדם בא במגע עם העולם הגשמי, במקום בו עליו לעסוק "בכל דרכיך דעהו", "כל מעשיך יהיו לשם שמים", כאשר עליו להתעסק עם עולם הזה ונשמתו באה במגע עם עפר ועצים ואבנים העלולים לפצוע אותו והוא עלול להיכשל בהם וליפול - עליו "לנעול נעליים". כדי לשמור ולהגן על עצמו, הוא צריך לבוש גס ועבה יותר. הוא לא יכול להישאר עם בגדי הראש או הגוף, הם לא יביאו לו כל תועלת.
●
זו היא מעלת עם ישראל עליהם נאמר "מה יפו פעמיך בנעלים". מעלת עם ישראל היא, שלמרות היותם בעולם הזה הגשמי והם באים במגע עם העולם, עם הקרקע שיש בה אבנים וקוצים, מקום בו הם נדרשים לנעול נעליים, וממקום נחות זה הם עולים לרגל, וכפי שהדין הוא שרק מי "שיכול להלך ברגליו" לבית המקדש, מחוייב בעליה לרגל, שמשמעות ההלכה היא, שאדם זה הוא "לא דורך במקום", אלא הוא מתקדם ומתעלה בעבודתו, הוא "מהלך ברגליו" - זו מעלתם של עם ישראל.
על העליה לרגל נאמר )דברים טז, טז( "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוקיך", וחז"ל מבארים זאת (חגיגה ב( "כשם שבא לראות - כך בא ליראות", זה זמן בו עם ישראל בא לראות אלוקות, כך שלכאורה מה מקום יש ל"נעליים", ללבוש גס ומגושם, במעמד רוחני נעלה שכזה - אלא, זו היא מעלתם של עם ישראל. הם לוקחים את העולם הגשמי והחומרי, את הדברים הנחותים ביותר, את דברי העולם שעם ישראל זקוק להגן על עצמו מהם באמצעות נעליים, ועם הנעליים הם עולים אל בית המקדש, "מה יפו פעמיך בנעלים", הם מעלים את העולם הזה לקדושה - זו מעלתם.
זה גם משמעות דבריו של משה רבינו לעם ישראל, האומר להם לפני היציאה ממצרים (שמות יב, יא):
"וככה תאכלו אותו, מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם". עם ישראל צריך לצאת ממצרים לא רק
"בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו" אלא גם עם ה"נעליים", עם דברי העולם שהם באים במגע איתו.
●
מסופר בסיפורי החסידים, שבמוצאי שמחת-תורה מצאו בגן עדן סוליות נעליים קרועות, והדבר עורר תמיהה: "מה לנעליים בגן-עדן", עד שהתברר שאלו הם סוליות שנקרעו כתוצאה מהריקודים עם ספרי התורה בשמחת תורה.
משמעות הסיפור היא: בשמחת תורה, בעת הריקודים, עלולים להיקרע ולהיאבד בגדים שונים, גם כיפה או כובע עלולים להיאבד או להיקרע בשמחת תורה, ומדוע הסיפור מדגיש שהיתה תמיהה "מה לנעליים בגן עדן", הלא גם עם היה מגיע לשם כובע או כיפה הדבר היה מעורר תמיהה.
אלא, כי מהותו של לבוש הראש היא כדי להוסיף ביראת-שמים, כך שיש לו תוכן רוחני ויש לו איזו שייכות לגן עדן, כמו כן לבושים אחרים יש להם מובן רוחני מסויים, כך שיש להם קשר לגן עדן. אבל נעליים, שכל מהותם היא להגן מקוצים ואבנים, דברים שאין להם כלל מקום בגן עדן, בגן עדן אין מקום לקוצים וברקנים [משום כך לאחר שאדם הראשון חטא, הוא גורש מגן עדן, גן עדן אינו מסוגל להכיל דבר שלילי], אזי הדבר עורר תמיהה - מה לנעליים בגן עדן.
●
אדמו"ר הזקן סבר שנפוליון הינו שונא ישראל והוא מכשף גדול. כאשר נפוליון נכנס לרוסיה והגיע לאזור מגוריו של אדמו"ר הזקן, אדמו"ר הזקן רצה שלא תהיה לנפוליון כל שליטה עליו, הוא ארז את כל חפציו וברח מהעיר. כשהוא יצא מהעיר, הוא נזכר שנשאר בביתו זוג נעלי-בית ישנות שלו, והוא שלח שליח שיחזור לביתו ויקח גם את נעלי הבית, ולאחר מכן נשרף הבית כולו. כאשר נפוליון נכנס לעיר, הוא הורה לחפש האם יש איזה חפץ השייך לאדמו"ר הזקן, והוא לא מצא.
העובדה שמסופר שהפריט שנשכח בבית והיו זקוקים לשלוח שליח מיוחד להביאו, היה דווקא נעליים, נעל בית - מלמד אותנו שאפילו פריט שהוא לא שייך לראש, אפילו לא לגוף או לרגל, אלא רק להגנה תחת הרגל, להגנה מקוצים וברקנים, כך שלכאורה איזו שייכות יש לחפץ כה ירוד עם אדמו"ר הזקן -
דבר זה מלמד אותנו, שגם פריט כזה, יש לו שייכות לאדם והוא חלק מעבודתו בעולם הזה.
●
זה תוכן נבואתו של ישעיהו "והדריך בנעלים". עם ישראל יגיע אל הגאולה העתידה "עם הנעליים". עם ישראל יצעד בנהר עם הלבוש הנחות ביותר שלו, עם דברי העולם הגשמי איתם הוא בא במגע ובירר וזיכך אותם, דברי העולם שהיינו צריכים לנעליים כדי להגן על עצמנו מהם - גם אותם נביא לגאולה.
האדם עלול לחשוב: די לי לעסוק בעולם של "ראש", לעסוק בנושאים של לימוד ועיון במחשבה. גם אם יש צורך לברר את העולם הגשמי, די לי לעסוק בנושאים של "גוף", באכילה ושתיה שהופכים להיות חלק מהגוף שלי. גם אם צריך לרדת נמוך יותר, אני מוכן לרדת ולעסוק בענינים של "רגל" - אבל למה לי לרדת עד לרמת "נעל", מה לי לעסוק עם קוצים ואבנים, עם מכשולים שעלולים להכשיל אותי.
אומרים לו: "והדריך בנעלים", כדי להגיע לגאולה, צריכים ללכת עם נעליים. כדי לצעוד לקראת משיח צדקנו, צריכים ללכת עם נעליים, עם לבוש שנועד לשמור מקוצים וברקנים, תפקידנו לעסוק גם עם נעליים, עם דברי העולם הגשמי, ובשכר זה נזכה בקרוב ממש וייעוד של "והדריך בנעלים".
משיחת אחרון של פסח תשל"ג
