ב"ה

והאמת שלא מפריע לי שלא הייתי.

משתדל לא לדרוש את המתים,

נכון גדול דור נפטר, אבל החילול ה' שנוצר בעקבות זה גורם לי לסלידה ולדחייה עוד יותר גדולה.

"לדרוש אל המתים"...

ובוודאי שמי שהולך - זו מצוה. זה מפורש בדברי חכמים.

אין "חילול השם" מזה שמישהו הולך ללוויה. ההיפך. ומי ש"נדחפים" - אין שום צורך לעמוד לידם. הרוב אינם שם.

ב"ה

להפוך תלמיד חכם שמת למוקד עליה לרגל זה שווה ערך ללדרוש את המתים.

וכל הדחיפות האלו, זה לא בודדים ולא אחד שנים. זה דרך חיים וצורת התנהלות, הרצון להיות במרכז הענינים לא משנה מה.

אנשים שרוצים להיות תמיד במרכז ויהי מה, זה פסול בעיני ודוחה.

ולכן,

אני לא מתכוון ללכת ללוויה של גדולים כאלו.

להבדיל,

בלוויה של הקדושים ממרכז,

לא היה ולו טיפה אחת של התנהגות בזויה שכזו.

אני חושב שבלוויות ענק של גדולים מהציבור שלנו (וסליחה על ההפרדה הזאת) היה דרך ארץ.

דרך ארץ קדמה לתורה, זה לא סתם סיסמא.

ואנשים שהדרך ארץ שלהם שווה לפח אשפה אני לא רוצה לדעת בכלל מה התורה שלהם שווה.

ועכשיו אתה מוציא שם רע על עשרות אלפי אנשים שהיו בלוויה.

לא כולם דחפו ולא בכל לוויה דוחפים. בלוויה הזאת היה מחדל.

כמה אנשים שאני מכירה השתתפו בלוויה,

וחלקו כבוד אחרון לרב הצדיק שהעריכו,

מבלי לדחוף ו''להיות במרכז העניינים'' ולהתנהג ''התנהגות בזויה'' כלשונך.

ולכתוב מה שאתה כתבת כרגע, זה ממש לא דרך ארץ. (ביחוד המשפט ''גדולים כאלו'')

ב"ה

אין לי שמץ של מושג מי הוא היה.

ונכון, היו אנשים שפיצים שלא דחפו ואפילו לא קצת.

אבל זה תרבות של לדחוף ולהיות במרכז הענינים,

תנסי את פעם להכנס עם אמבולנס למאה שערים ואז אולי תביני למה אני מתכוון.

או לחלופין תנסי לטפל במישהו שחולה (לאחר עילפון / עילפון) בכותל המערבי - הכמות של האנשים שעומדים מעליך ודוחפים אותך בלי בושה כדי לראות יותר טוב, ובאמצע טיפול מישהו מזיז לי את היד וכשאני אומר לו "סליחה מה נראה לך שאתה עושה?" הוא אומר לי בלי בושה "אתה מסתיר לי" כאילו מה נראה לך??

אז כן,

יש תרבות כזאת של לדחוף ולהתנהג בצורה חסרת דרך ארץ.

נכון זה לא כולם,

אבל זה הרבה מאוד.

"וגדולים כאלו" סליחה , אבל בלוויה שאני יודע שהולכת להיות בצורה כזאת אני מתרחק כמו מאש.

ב"ה

ובאופן יחסי , הדחיפות הם מינוריות ביחס לכמות האנשים שהגיעו.

"לדרוש אל המתים" - יש לזה הגדרה ברורה. לא שייכת לכך.

בנוסף, זה לא ל"מוקד עליה לרגל" . הגמרא אומרת שת"ח בסדר גודל כזה שמת - כל זמן שאין שישים ריבוא שם, זה עוד לא מספיק לכבודו..  זו לא "עליה לרגל", אלא מצוה ממש.

מי ש"דוחפים", "להיות במרכז", "לראות" - אינם כולם. ואכן מי שזו "תרבותם", זה גרוע מאד. בכל ציבור. אבל אינו קשור ללכת ללוויה של "גדולים כאלו".. לא הם הדוחפים...

אדם יכול ללכת לדבר כזה, ולא להידחף. במרכז הרב, בזמן הרצי"ה, הוא היה הולך - וגם תלמידיו - ל"לוויות" "כאלו" שהיו בירושלים. בלוויה של הרב משה חברוני ראש ישיבת "חברון", הציעו לו כסא לשבת בזמן ההספדים; ישב לרגע לכבד מי שנתן - וחזר לעמוד. בלוויה של הרב יחזקאל אברמסקי, מחבר הפירוש על התוספתא ונשיא ועד הישיבות, הלך ברגל מרחק עצום, עם כל הקהל. ועוד.

ואם ב"צבור שלנו" הנקודה הזו אכן מתוקנת יותר, ב"ה. כל ציבור צריך ללמוד מזולתו את מה שמתוקן בו.

אבל לכתוב: ואנשים שהדרך ארץ שלהם שווה לפח אשפה אני לא רוצה לדעת בכלל מה התורה שלהם שווה - 

זה ממש לא קשור. יש בכך אפילו חוצפה. גם שם - מי אמר שככה לומדי התורה. אולי זה אחרים? וברור שלא "כל האחרים".

וגם אם יש בהם שלומדים - הרי הענקים הללו בוודאי אינם כך. ו"התורה שלהם" מעמידה שמיים וארץ ואת כל עם ישראל. כולל מי שכותב כאן..

ב"ה

ההגדרה של לדרוש אל המתים באמת לא מתאימה, חבל שאין משהו יותר חריף מזה.

אתה באמת חושב שזה מכבד את התלמיד חכם כאשר אלו שמגיעים ללוויה שלו או לקבר שלו מתנהגים בצורה בהמית?

אני לא מצליח להבין את ההתנהגות הזאת, ובטח שלא ללמד על ההתנהגות הזאת זכות.

ברור שזה לא כולם, אבל זה גם לא המעט, ולהגיד שזה מעט זה יהיה פשוט לא נכון.

יש הרבה מאוד אנשים שמתנהגים בצורה הזאת, וזה ממש לא חלק קטן לצערי.

ברור שאפשר ללכת ל"דבר כזה" בלי לדחוף, נק' המוצא שצריך לדחוף רקובה מהשורש.

למה אי אפשר ללכת ללוויה של תלמיד חכם בלי שזה יגבול בסכנת נפשות ממש?

ודן, אני ממש לא חוזר בי ממה שכתבתי,

מסופר בתלמוד הבבלי מעשה במר זוטרא ותלמידיו שהתארחו באכסניה, ונגנב גביע כסף מן האכסניה. ראה מר זוטרא שאחד מן התלמידים נוטל את ידיו ומנגב אותם במגבת חברו. אמר: "זהו הגנב!". כפת את אותו תלמיד, והודה בביצוע הגנבה (בבא מציעא כד ע"א).

איך מר זוטרא זיהה את הגנב? לפי הדרך ארץ שלו.

אדם שאין לו דרך ארץ ומשתמש במגבת של חברו ללא רשות, יכול להגיע גם לגנבה.

אז נכון, המקרה הזה אולי נראה תלוש מהמציאות ורחוק, אבל עדין צריך ללמוד מפה משהו.

אדם שהדרך ארץ שלו רקובה, התורה שלו נראת בהתאם.

לצערי זה לא אחד ולא שנים שמתנהגים ככה אלא חלק נכבד מהציבור כולו.

ואם אתה חושב שאני טועה אתה מוזמן לראות מה כתבתי כמה הודעות למעלה (כאן)

כולי תפילה שיום אחד אני אהיה הטועה ויהיה אפשר ללכת למקומות כאלו בלי לדאוג שמא לא נחזור משם..

בין מה שכתבת למה שהגבת עליו...... במחילה.

כתבת מאמר חוצב להבות נגד התנהגות בלי דרך ארץ, ודחיפות. ושזה לא מכבד את הת"ח וכו'. יפה. אכן (חוץ ממה שאין סטאטיסטיקה לקבוע ש"כך זה שם" אצל חלק "נכבד". ומהקטרוג על ציבור גדול שבוודאי רובו לא כך. ו"הקב"ה שונא את המקטרגים על בניו").

לכל זה אין כל נגיעה לאפשרות הפשוטה ללכת ולא להידחף ולא לעמוד ליד הדוחפים - ולכבד בכך את התלמיד-חכם.

ב"ה

וחלקם חברים טובים שלי וקרובי משפחה שלי,

שלמרבה הפלא גם הם נסלדים מההתנהגות של הדחיפות וכו'.

אבל לצערי, הם המעט שבציבור.

מי שהיה בהלוויות הגדולות היה יכול לראות את זה.

מי שלא היה, יכול להבין שאם רוב האנשים היו נדחפים לכיוון המיטה, כל אחת מההלוויות הגדולות הייתה נגמרת באסון, ואף הערכות משטרתית לא הייתה יכולה למנוע את זה.

מספיק אחוזים בודדים בלוויה גדולה שנדחפים, כדי ליצור סיכון ממשי, ובמקומות רגישים [מעבר צר, גרם מדרגות], מספיק הרבה פחות.

ב"ה

הם נדחפים כדי להגיע לעבר המיטה.

ורק בגלל שאין שום "נזק ממשי" זה לא אומר שלא נגרם נזק.

נזק ממשי כנראה שווה ל - החייאה, מוות.

אבל יש נזק פחות יותר והוא לא פחות חמור - אנשים שרומסים אותם, אנשים שבעקבות הלחץ יש להם קוצנ"ש (קוצר נשימה) ילדים שנדחפים על הרצפה ונחבלים, אנשים שנדחפו ונשברו להם המשקפים.

אז נכון, לא מתו הפעם (ובעז"ה גם בשאר הפעמים), אבל יש אנשים שיצאו בשן ועין ממקומות כאלו..

ובנימה אופטימית זו, אני הולך לישון נמשיך בשרשור הזה מחר..

ליל מנוחה!

כאשר קהל הולך בצפיפות, יווצרו דחיפות פה ושם גם בלי שאף אחד ינסה להתקרב למיטה.

יש אבא שהילד שלו נעלם לרגע, והוא מפלס דרך לכיוונו מרחק של כמה מטרים, ודוחף עשרה אנשים בדרך.

יש מישהו שנעצר לרגע, וגורם תאונת שרשרת קלה. יש מישהו שמועד, ונתקל בזה שלפניו. נכנסים לרחוב קצת יותר צר, ואנשים מאחורה עדיין נשארים באותו קצב.

כאשר יש אחוזים בודדים [ואפילו פחות] שנדחפים לכיוון המיטה, אז המצב הרבה יותר חמור, וזה מסביר את כל התופעות שהזכרת.

זה רחוק מאוד ממצב שבו חלילה מאות אלפים היו דוחפים לכיוון המיטה.

​

הקהילה של הרב וואזנר זצ''ל היא קהילה קטנה של כ100 משפחות שלא ידעה להתמודד עם ארוע בסדר גודל שכזה,

ומסתבר שרב המארגנים שלה היו בחורים/אברכים בלי נסיון.

היו לוויות רבות של רבנים מהמגזר החרדי ולא שמענו בשום מקום על כזה דבר.

ואם זכור לי נכון - העצרת שהיתה בירושלים נגד גזרת הגיוס, היתה סמל ומופת לקידוש ה' ודרך ארץ. 

אני לא באה פה להיות הדוברת של הציבור, אני לא מספיק 'אין' בשביל להיות כזו,

אבל ההכללות שהלכו פה - פשוט מגעיל,

ועצוב. 

אם הייתי נמצא במקום קרוב למקום הלוויות מן הסתם הייתי הולך.

יתכן שהיה ראוי להשקיע יותר מאמץ.

[ללוויה של הרב וואזנר, שכמה פעמים למדתי מספריו, הרגשתי יותר צורך ללכת, אבל זה היה קשה ליסוע ללוויה בשעות האלה].

אבל אולי אני לא דוגמא טובה, כי לרב גריינימן הגעתי בגלל שהמשפחה שלנו קשורה אליו ואל משפחתו.

אבל התוצאות אמורות להיות ממש משמעותיות לסביבה שבה אני נמצא.

שהימין ינצח?

עוד מאותו דבר שהיה לנו עד עכשיו

(האסון הגדול בתולדות המדינה

ואחת התקופות הכי מפולגות שהיו פה)

כמו כל השאר

האם מספר 26 בליכוד ייכנס לכנסת, או שמא דווקא מספר 24 במפלגה של אייזנקוט.

זה מעניין כמו שאלות טריוויה בסגנון ''מי היה ההוגה הצרפתי שבתאריך 26 ביוני 1796 אכל תפוח אדמה בצבע אדום לראשונה בחייו''

אבל גם משתדל לבטוח בקב"ה שהכל לטובה

שיהיה.

אז שיעשו לפי הלוח המוסלמי.

לא מובן מדוע מלחמה בין מוסלמים ליהודים צריכה להתייחס ללוח הנוצרי...

האם מאותה סיבה נמנעת מללמוד אנגלית?

בין שימוש פרקטי לבין ציון ארועים לפיו.

בעיניי לפחות.

כנ"ל כט בנובמבר ועוד

לק"י

לתאריך עצוב.

זה שיקול

בחילוני?

לק"י

במסגרות החינוך מציינים את זה או יום/ יומיים אחרי שמחת תורה או במשך כל השבוע.

לא יודעת מה יום הציון המדוייק

ובשמחת תורה על הלועזי.

שמחת תורה לא

יום כיפור זה יום שבו כל המדינה נחה, אין אזרח אחד במדינה שלא מרגיש שהיום יום כיפור, בין אם הוא הולך לבית כנסת או רוכב באופניים בנתיבי איילון.

בנוסף מלחמת יום כיפור פרצה דווקא ביום כיפור, מתוך מחשבה של אויבינו שביום הקדוש שלנו ייקח לנו הכי הרבה זמן להגיב למתקפה, שכן כל המדינה מושבתת.

כלומר גם מבחינה פנימית וגם חיצונית, הייתה משמעות עצומה לעובדה שזה דווקא יום כיפור.

בשמחת תורה זה ממש לא כך. עבור רוב החילונים זה לא שונה מכל שבת רגילה, כלומר יום שבו לא הולכים לעבודה אבל אין לו ייחוד כלשהו מעבר לכך. גם מבחינת אויבינו, הם לא כיוונו דווקא ליום שבו אנשים רוקדים עם ספרי תורה או דווקא ליום שבו מתפללים על הגשם, זה לא עניין אותם. כלומר מבחינה חיצונית, הבחירה שלהם בשמחת תורה היא מקרית בשונה מהבחירה שהייתה לפני 50 שנה ביום הכיפורים שהייתה מאוד לא מקרית.

זה התבטל או שזה סתם שמועות?

רק מראה שלא היה להם דחוף דווקא שמחת תורה

שמחת תורה זה לא יום שאנשים רוצים לזכור בתור יום אבל

..

הרעיון הוא להגיע למצב בלי חובות בלי דאגות כלכליות וכו'? או שאני טועה...?

לקחת אחריות ומשמעת על דברים נוספים? או רק פיננסיים?

תרגם לכולנו. אפשר? תודה!

השכל וההתפעלות שני עולמות הם: עולם קר ומיושב, ועולם רותח ומבוהל. וזאת היא עבודת האדם לחברם להיות לאחדים. ואז הבהלה נהפכת לשאיפה, והשכל - למורה דרך בחיים של עבודה ופועל.

ואולי טוב שכך

היום אתה סבבה עם בשר?

עוזרת בית

על

לקיחת אחריות

לקום ממקומות נמוכים

להתבונן על הפסיכולוגיה של החיים

להגשים חלומות

שראיתי בספר אורחים באחת הארצות בחו"ל, בין חוות דעת מתפעלות

בספר מבקרים באחת האכסניות בחו"ל - בין שלל משפטי התפעלות

(מהארץ ההיא) בשלל שפות.

כשאמר לי ענין הנדפס בלקוטי תנינא סימן פ"ו על פסוק "מקצר רוח ומעבודה קשה", שעל ידי קטנות אמונה צריכין לעבדות קשות וכו', עין שם, עמדתי לפניו כמשתומם, ומחשבותי היו תמהים בענין זה, כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת.

ענה ואמר בלשון גערה קצת, כאומר: "ואם יש לך אמונה – אין לך אמונה בעצמך" (האסטי אין דיר קיין אמונה ניט), והזכיר מיד מאמר רבותינו זכרונם לברכה "כי מי בז ליום קטנות" (זכריה ד י) – מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעתיד לבוא? "קטנות" שהיה בהם בעצמן, שלא האמינו בהם בעצמן. ורש"י זכרונו לברכה פרש שם כפשוטו: "קטנות אמונה", אבל מדקדוק לשון הגמרא - שאמרו שם "קטנות שהיה בהם" - נראה מבאר דברי רבנו זכרונו לברכה שעקר קטנות האמונה שלהן היה בהן בעצמן.

ויש לפרש לפי זה, שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא שהוא טוב לכל והם חשובים וגדולים בעיניו יתברך; ומחמת זה היה בהם קטנות. וזה היה עקר קטנות האמונה שלהם - מה שלא האמינו בהם בעצמן. ויש לכון גם פרוש רש"י לזה:

והכלל המובן מדבריו שהאדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו, שגם הוא חביב בעיני השם יתברך, כי לפי גדלת טובתו של השם יתברך גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך.

יש כמה בסגנון שבגדול מדברים בערך את אותו מנגנון רגשי.

ועוד משהו יש, אבל זה לא ברשת. זה איזה קורס קצר שעברתי בסוף 2019. חלק מהמשתמשים פה יודעים מה הסיפור.

כלומר היכולת להציב גבול לתהליכים שרצים בנפש ולהפנות אותם לזמנים שמתאימים לי להתעסק איתם.

רק מלהיזכר בשמו של הסרט, עורי נעשה חידודין חידודין והלב רוטט.

אני יכול לחלק את חיי ללפני ואחרי שראיתי אותו.

וכן, ראיתי אותו הרבה יותר מדי פעמים...

איך התוכן של הסרט לדוס ממוצע?

אחת בין גבר לאשה, אחת בין שני גברים.

לא זכור לי שיש משהו בעייתי נוסף

אבל יציבות כלכלית לא נוצרת בהכרח מרכישת תואר או מקצוע והגשת קו"ח. השוק הרבה יותר רחב וגדול מזה.

אם למדת כלכלה אז זה בסיס לדעת את זה.

ומניות?

מוזמן להרחיב מעט אם תרצה..

בכל אופן, אכן מבאס, אני הצגתי את הרף המינימלי בעייני..

מהצד של ההכנסות

כן יש שוק עבודה שיכול להיות קשוח וAI שמשנה דברים והרבה אנשים על משרות

אבל עדיין רוב העובדים בינוניים ומטה

אם רוצים להצליח יותר

צריך להיות עובד טוב יותר שתורם יותר למערכת

ראש גדול

רצון ללמוד ולהתפתח

לתת ולקבל מעבר

למצוא עבודה שאוהבים ורוצים להשקיע

יש משרות שצמאות לעובדים טובים

ככה אפשר לא רק להגיע למשכורת ממוצעת אלא יותר

מהצד של ההוצאות

רוב האנשים צורכים את מה שהם חושבים שהם צריכים

ואולי הם באמת צריכים

אבל התנהלות נכונה מתחילה בצריכה בהתאם להכנסה

לצרוך פחות מההכנסה

ואז נשאר כסף לחסוך ולהשקיע

בגילאים צעירים זה קשה יותר

כי אז ההכנסה יכולה להיות נמוכה יחסית

אבל אם מבינים את הקונספט שלא מוציאים מה שאין

אפשר להתנהל נכון גם בהכנסה נמוכה

ואז כשההכנסה גדלה אפשר לחסוך יותר

יפה.

תורת החסידות מאוד מתעסקת בזה.

בסוף שינוי גישה זה בכל הרבדים בחיים- זאת העבודה האמיתית.

עצות פרקטיות?

התחזקות באמונה, במיוצד בענייני פרנסה. רבינו (רבי נחמן) מדבר על זה הרבה.. אם תרצה אפנה למקורות.

ובכללי זה להיות יותר בתודעה כזאת של קבלה, כי ה' יתברך תמיד תמיד משפיע-

השאלה היא איפה האדם מונח?

סבא שלי נפטר לפני שבועיים, אז בדיוק יודעת לספר איך זה מרגיש "אחרי".

לפני שלוש שנים, הייתה תקופה שהוא רצה שאני אגיע להיות איתו כל שבוע, ואמרתי שכן, אבל המציאות, החיים, והעובדה שלא ממש רציתי - זה לא קרה.

האם אני מתחרטת על זה? שאלה מורכבת.

בסוף אני מסכימה שאי אפשר לעצור את החיים, ואי אפשר לתכנן את הדברים לפי מה שיכול לקרות.

(ספציפית אצלנו יש משהו שכמעט קרה, וכואב מאוד שהוא לא, אבל זה לא שיכולנו לדעת)

מה כן לעשות: לקבוע זמן קבוע להגיע, להקשיב לסיפורים שלו, ואם אתה רוצה שזה ישאר - אז לצלם.

לשאול אותו את כל מה שלא יהיה אפשר לשאול אחר כך

מה שכן מתחרטת על שלא עשיתי - אבל ספציפי יחסית לסיטואציה אצלנו - לנסות להגיע יותר מפעם בשבוע, לנסות להגיע אליו באמצע שבוע גם אם לא הייתי בבית בשבת, לנסות ללמוד ממנו דברים שהוא אוהב לעשות או שחשובים לו, בעיקר כי זה יהיה נורא משמעותי בשבילו

בשביל לא להרגיש את מה יכולתי לעשות..

אני יכולה לעשות עכשיו?

אז עושים.

את אבי/סבם יותר. הוא היה ניצול שואה ולא דיבר על כך כמעט. כל כך חבל.

להגיד לו: אני אוהב/ת אותך. אתה יקר לי. תודה וברוך השם שאתה הסבא שלי.

לעשות לו ואיתו דברים שחביבים עליו. ללכת איתו למקום שחביב עליו. אולי אפילו

בית קפה, או משהו שקשה/לא נעים לו ללכת לבד.

לצלם אותו. להגדיל. לתלות תמונה שלו על הקיר ולהראות לו אותה.

אנחנו עשינו זאת, לצערנו, אחרי.....

להתפלל שיהיה בריא. כל יום.

להקשיב לו...

במילים אחרות: לאהוב אותו. ולהראות לו את זה. פשוט.

מעולם לא היו לי סבים. אבל אם אשליך את השאהלה על מה שאני מכיר אני מדמויות אחרות שהן מודל בחיים שלי. אז הייתי קופץ על כל הזדמנות ליצור שיח או לבקר וגם ללמוד איתם ומהם

ביקשת תשובה מנסיון?

אז האמת שמנסיון של תקופה אצל סבא שלי כשסבתא נפטרה

אנוכי ובנדוד שלי היינו אצלו הרבה

היה לנו חדר קבוע חח מסודר כזה והתחלפנו עליו

היינו עושים אשכרה משמרות

ושתינו עד היום זוכרים את זה כתקופה משמעותית

היה בזה ערך מוסף כי סבא שלנו היה סוכרתי..

אז זה ממש היה משמרת.. וכאן אנסה לשתף קצט ממה שעברתי

אז קודם כל - הכי חשוב - אם אתה חושב "ללכת על כל הקופה"

i.e. לישון אצלו לילות שלא יהיה לבד אז זה מבורך.. רק תשים לב לדברים הבאים

חוויה אחת זה בסוף הגבולות גזרה.. תמצא לך את שגרת היום שלך

סתם למשל חצי מהתקופה הייתי בגינון.. אתה לא בא להתנחל אצלו בדירה (לא שזה רע חח)

וחשוב יותר תחשוב על הדינמיקה מה משותף על מה אתם יכולים לדבר איתו או _מה אתה יכול ללמוד ממנו_

וגם מה אתה יכול לעשות כדי שהאוירה תהיה יותר נעימה נגיד תיקנתי אצלו דברים ושאלתי אותו על זה שאלות

סבא שלנו היה מאנץ' אמיתי הוא שמח מאוד על זה זהיינו אצלו ובאמת שימחנו אותו

למדנו ממנו הרבה יותר בנדודשלי

דבר שני תחשוב שזה השנה האחרונה של סבא שלך..

אני לא מכיר את המקרה אבל תחשוב.. כי בסוף זה השנה האחרונה שלו

למשל סבא שלי עד קצט לפני היינו הולכים לדף יומי ביחד וזה היה מטורף גם אם לא תמיד התחברתי ל"להריץ דפים בלי להבין"

היה פה רובד נוסף וחשוב מאוד..

ופה גם אציין שתחשוב לא לכולם מתאים לשרוץ כל הזמן אצל סבא שלהם.. מבין?

מה המרחק ביניכם? אתה יכול להתנייד בטוב? כמה זמן אתה יכול לשרוד אצל סבא שלך לפני שאתה

completly out of your mind קח את זה בחשבון

תראה בשבילי זאת הייתה חוויה משמעותית מכמה בחינות

א - ימי שישי אצלו בבית כשהוא לא עבד היו מעניינים..

ב - סבא שלי הרגיש שהוא בעצם לוקח עלי אחריות.. שזה היה חשוב לו (נראה לי לפחות)

ג - הוא ממש עזר לי להתארגן על עבודה

ד - לקראת הסוף - אז כן אכתוב על זה פה

לגבי "חבל שלא הייתי איתו כל רגע מהחיים"

אז מצד אחד זה החיים שלך אבל כן הייתי מייחס למשפט הזה חשיבות

בעניין של כן לעשות מאמץ - בסוף _אתה תמיד קודם_ אבל אתה יכול גם לעזור לסבא שלך וללמוד מזה..

בהצלחה

יישר כח שאתה חושב על זה..

גם אם תהיה אצלו נגיד 2 לילות בשבוע הפגת בדידות ועשית טוב כנראה

אבל מי אמרך שזה השנה האחרונה?

לשתף בהתלבטויות רציניות שיש ולנסות לקבל עצות (אין חובה לפעול לפיהם, אבל כדאי להכיר, מן הסתם יש לו ניסיון חיים)

ניסיון להתראות כל שבוע/חודש, כתלות בזמן שיש.

לנסות לדאוג שיהיו שבתות יחד ולמצוא זמן להיות יחד בשבת.

אנחנו רצינו לעשות את זה ותכננו אבל כל פעם דחינו - ולצערינו הוא חטף שבץ ואיבד את היכולת לדבר.

אז סבא איתנו עדיין, אבל את הקול שלו כבר איבדנו.

תסתכל מהזווית שלו מה יעשה לו טוב

לא צריך לעצור את החיים כדי להיות נוכח באמת. לפעמים דווקא הדברים הקטנים נשארים הכי הרבה: ארוחה משותפת, שיחה בלי טלפון, תמונות, הקלטה של סיפורים מהעבר, ואפילו לשאול אותו שאלות שמעולם לא יצא לשאול. העיקר הוא ליצור זיכרונות שאתם באמת חולקים יחד, בלי להפוך כל מפגש ל"פרידה אחרונה".

לא צריך לעצור את החיים כדי להיות שם בשבילו. דווקא מפגשים פשוטים ועקביים יכולים להפוך לזיכרונות הכי משמעותיים: לשבת יחד לקפה, לשמוע סיפורים מהעבר, לצלם תמונות, לבשל משהו ביחד, ואפילו להקליט את הקול והסיפורים שלו. הכי חשוב להיות איתו באמת, בלי שהמחשבה על הפרידה העתידית תיקח את המקום של הזמן שיש עכשיו.

אבל היא נפטרה כשהייתי קטנה

ישנו אצלה פעמיים בשבוע, איתה בחדר, היא הייתה מלמדת אותנו לסרוג, מלמדת אותנו את שפת האם שלה, הייתי עוזרת לה קצת בבית. מבחינתי לא הייתי צריכה לעשות יותר כילדה הקשר היה מאוד קרוב, רק נגמר מהר מדי. לא יודעת לאן זה היה מתגלגל כבוגרת

היתה כשהיא גססה. דקות ספורות לפני הסוף. בכיתי ואמרתי לה את זה וביקשתי ממנה סליחה.

אתם תופשים? עכשיו אני שוב...בוכה. כשאני נזכרת בזה.

לא הייתי עוצר את החיים שלך, אלא מנסה לשלב בתוכם יותר רגעים אמיתיים איתו. שיחות קבועות, ארוחה ביחד, לבשל משהו, לשמוע סיפורים מהעבר, לצלם תמונות ולהקליט את הקול שלו — ובעיקר להיות באמת נוכח כשאתם יחד. לפעמים דווקא הרגעים הפשוטים הופכים לזיכרונות הכי יקרים.

צריך לבחור רק אחד, העדפה הכוונה אחד על פני האחר, כלומר כשיש לך רק אופציה אחת.

עם משפחה יש הרבה הזדמנויות,

עם חברים יש פחות.

לפחות ככה זה אצלי

משפחה שלמה בדרך כלל זה חיבור בין אנשים שההעדפות שלהם קיצוניות בהבדלים. למשל תינוק בן שנתיים ומתבגר בן 14.

כשזה משפחה, עדיף לפצל, בדרך כלל.

כשזה חברים - עדיף לבחור חברים עם העדפה דומה לאותו סוג של טיול.