בס"ד
אז כל פעם שאני נכנס לכאן, אני חושב "יש לי צרות, אבל לא כאלה".
ואז אני מודה לה' שהן לא כאלה. כי לפעמים מבהיל להיכנס לכאן. קצת מפחידות הצרות של האנשים. אני לא הייתי מתמודד איתן. ואז אני חושב לעצמי, באמת יש כל כך הרבה צרות בעולם? איך לא שמתי לב לזה אף פעם? ושוב מודה לה'.
ותודה להוריי שהביאוני עד הלום.
ולדוקטור סוס, שעזר להם קצת.
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
