אני לא יודעת מי אתה.
מזהה כבר מתמונות. מכירה את על המשפחה שלך. את המסלול חיים. את הבית. מלא סיפורים עלייך. רק אותך לא זכיתי להכיר.
הגעתי לאלבש יום לפני השלושים.
וכל הזמן מדברים עליך ולומדים אותך ומתגעגעים אליך.
ולי יש מין רגש מוזר. כי לא הייתי פה בחופש כשהיית פצוע. ולא הייתי בהלוויה ולא עליתי לקבר שלך. לא יודעת אם אני אעיז פעם לעלות לקבר שלך כי אני לא מרגישה חלק.
לא מרגישה חלק ממשפחת שלו וחלק מנוער אלבש ומשק אלבש בקשר אליך.
ושבוע הבא יום הזיכרון ואמא שלך תדבר וכולם יבכו
ואני לא חלק.
לא מרגישה שיש לי את הזכות לבכות.
כאילו אין לי משהו אמיתי לבכות עליו. רק סיפורים מרגשים כאלה שהם לא החיים האמיתיים.
שחר. השם הזה שמתגלגל על הלשון. צובט את הלב.
תשמור על מרים. ודורון. שיהיה להם טוב. וחגי ואייל ודגנית. דוד שחר! תשמור על עמיחי. דוד גיבור. תשמור על אבא שלך ואמא שלך. על חניכים שלך. על המשק. עליי גם. אם מותר לבקש.
נפל על הגנת העם והארץ. זה מילים יפות.
הלוואי שאני וכולם ירגישו את השמירה שלך.
אתה לא מכיר אותי. אבל אני תחיה.
ואם כבר, אז אולי אני אקח מהזמן הזה שאני מכיר. לא מכירה אותך, בתור צוואה ממך-ממני לחיות אותך.
תהנה. אני חושבת שזה חשוב לך

