את הסיפור הזה נויה לא זכרה
לא מהצד שלה לפחות
את הסיפור מהצד של אמא היא הכירה טוב מאוד
כשהייתה קטנה יותר היא הרבתה לשאול על זה
"אמא למה יש לי קו על הפנים?"
"אמא למה הפרצוף שלי שונה משל ילדות אחרות?"
"אמא כשהיית בגילי גם לך היה פצע כזה?"
"מתי זה יעבור לי אמא?"
הייתה שואלת
ואמא כל פעם מחדש הייתה נאנחת ומושיבה אותה על הברכיים ומספרת
בסוף הסיפור כשנויה שאלה
(כל פעם מחדש)
למה היא לא זוכרת את זה
אמרה אמא שכשהכאב גדול מידי אנחנו מעדיפים לא לזכור
לנויה זה נראה תירוץ מוזר
וכשהשתמשה בו כדי להתחמק מצרות
(כמו הפעם ששברה לאמא את האגרטל מהחתונה)
אמא כעסה ואמרה שזה לא דבר לצחוק עליו
אז היא לא צחקה
וכשלא היה לה הצחוק
וכשגדלה והבינה שסקרנותה מעיקה על אימה
היא נותרה חסרת כלים חיובים שהכירה לטיפול בפצע
וכל יום כשעמדה מול המראה
התאונה הזאת עמדה מולה
כפצע גדול ומכוער מאוד
הכאב לא הפסיק
אבל לטענתה של אמא נחלש באופן משמעותי
לפעמים ישבה נויה תוך שהיא אוחזת בפצע בכאב
ותהתה איך יכלה לסבול כאב נורא מזה שהיא חשה עכשיו
יום אחד אמא ראתה אותה מתעוותת מכאב של הפצע
הדאגה על פניה העדינות הייתה ברורה
ונויה מיהרה לחייך
ולטעון שהכי גרוע כבר עבר ועכשיו זה חלש יותר באופן משמעותי
וזה הרגיע את אמא
למרות שנויה עצמה לא ידעה אם זה נכון
כך הפסיקה נויה להראות כאב
והשאירה אותו בפנים
במשך השנים הוא התפתח וטפח ככדור שלג שגדל עם הזמן
אבל כל עוד לא עשתה רעש או סימני אי נוחות זה לא הפריע לאף אחד
נויה אומנם לא זכרה את התאונה
לעומת זאת היא זכרה את המבטים בכיתה אחריה
בהתחלה היו התלחששויות
ומבטים חודרים שמוסטים ברגע שהיא משיבה מבט
לאחר מכן
כאילו מישהו הטיל צו
הם התנהגו אליה כרגיל
אבל היא זכרה את המבטים
היא זכרה את פניה החלקות קודם לפציעה
וראתה מידי יום את הפנים הרעננות של חברותיה
וזה הספיק כדי שיכאב לה
וכדי שתרגיש כל יום כמה היא מעוותת
וזהו
לא תמצאו פואנטה לסיפור
היא לא עשתה ניתוח פלסטי ונהייתה למלכת היופי
היא לא השלימה עם המראה שלה והעבירה את ההרצאה הכי נצפת בטד
ולא התאבדה או הגיעה למוסד פסיכיאטרי
היא פשוט התמודדה לבד
וכשלא יכלה היא שיתפה את אמא
כמובן שכאב לאמא לשמוע כמה כואב לה
אבל כשאמא מחבקת והרופא יודע שכואב ונותן תרופה
פחות כואב
לנויה לא היה סיפור גרנזיאוזי
היא הייתה מכוערת בעיני עצמה
וכאב לה
אבל היא התמודדה עם החיים הלא נוצצים שלה בלי מייק אפ
רק עם הרבה אומץ
