תפסיקי

אף אחד לא יכול. אמרתי לך, זה לא גבול המושלמות, זה לא קיים

אני מאמינה שכל היהודים שהיו בשואה, הרוגי מלכות, וכאלו שנלחמו על קידוש ה' וניצלו ב''ה. כולם, רוצים שתחיי, שתשמחי, שתפרחי, שיהיו לך חיים טובים, שבע''ה בעיתו ובזמנו תתחתני ותמשיכי את העם הגדול הזה.

קשה לנו להכיל כאב. קשה לנו לקלוט מה זה אומר שישה מיליון יהודים שאינם. ובטח שלא לקלוט את האכזריות והשיטתיות המזעזעים האלה. חשוב לזכור מה היה בשואה. חשוב לזכור את הכאב. את האובדן. את הזוועה. אבל מתוכם צריך לזכור את החיים.

יום השואה לא בא לזעזע אותנו, הוא בא לחזק.

הוא לא בא לעשות רע, הוא בא להוסיף טוב.

שנזכור את כל היהודים הקדושים שנרצחו בשואה, ונזכור את התפקיד שיש לנו כממשיכיהם.

שנשמח במדינה שיש לנו, ובעם ישראל היושב בארצו, בקיבוץ הגלויות, ובגאולה, ונדע שמאחרונו עומדים מאות דורות של עם שכל אחד ואחד מהם ציפה כל יום מימי חייו למה שאנחנו זכינו לו, לא כי אנו יותר גדולים מהם, אלא כי סוף כל סוף תפילותיהם נענו. 

שנדע שמאחורי כל אחד מאיתנו עומדים כל היהודים שהתפללו במשך אלפי שנים "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים". שנזכור את התפקיד הגדול שקיבלנו שנולדנו בדור של גאולה.

ושנדע שהם איתנו, שאנו הולכים מכוחם, ומכח תפילתם.

סליחה על החפרת...

היום עמדתי בצפירה, וחייכתי.

כי חשבתי על אח שלי הקטן.

הוא עוד לא בן שנה, והוא לא מפסיק לחייך.

הוא הילד הכי מאושר בעולם, והילד הכי יפה בעולם. ואני לא אומרת את זה כי אני אחותו.

יש לו שמונה אחים גדולים, מקסימים אחד אחד.

כולם מאושרים, חופשיים, יהודים גאים.

הולכים בגאווה בירושלים עם כיפה וציציות בחוץ,

כן - גם הבוקר.

באנו ממשפחה שכמעט כולם לא שרדו את השואה. כל אחד מהסבים והסבתות שלי הוא אוד מוצל מאש.

ואת יודעת מה?

אני חושבת שגם סבתא שלי, ששרדה את אוושוויץ, גם היא חייכה הבוקר.

כי יש לה בארץ הזאת למעלה ממאה וחמישים צאצאים,(כנראה. אף אחד כבר לא סופר..), וכמה חימשיות קטנות ומתוקות.

הם גדלים כולם כיהודים גאים בארץ הזאת,

בארץ שלה.

הם מתגייסים לצבא, הם מגינים על העם שלהם.

הם התגלמות היהודי הגאה, החופשי.

הם עומדים ושרים "התקווה" בקולי קולות, יחד עם כל המשפחה שלהם, משפחת עם ישראל.

יש לך נקמה גדולה מזו בנאצים ימח שמם?

יש לך סיבה גדולה מזו לחייך?

      1      

6,000,000

"אדם נשרט מעץ הדעת

ומבקש עלינו רחמים.

אנחנו מתחבאים בגן העדן שעשינו לנו

מקוים אלוקים שיקרא בשמנו, שיחפש

שידע את הפחד לאבד הכל

במבול שאיננו מבדיל בין צדיק לרשע.

שידע את הפחד להפוך למספר

בספר ההיסטוריה של הגאולה.

אלהי,

אני ישעיהו בן חנוך. נשוי לנועה.

(אוהב אותה מאוד)

גרים בגבעת הדגן, בקראוון קטן

בחורף הוא רועד עם הרוח

בגינה יש שיח ורדים. 

נועה משקה אותו כל ערב.

סתם, שתדע."   (ישעיהו גוטליב)

אני חושב שנוכל לגדל לנו נחמות קטנות, בחצר שלנו, המדינה.

ולראות איך הילדים מלבלבים, וכמה עומק ואהבה צימחנו במדינה שלנו.

נוכל לבוא שבורי לב ולשתות לנו מהנענע שהושקתה בידי דורות קודמים שלנו.

גם ביום השואה.

פעם חברה טובה מהפורום אמרה, שכולה, אמרה שיום הזיכרון לא נועד למשפחות השכולות

הוא נועד לאלו שלא זוכרים כל השנה.

ואולי יום השואה בא להנציח.

לומר: השואה קרתה.

שיהיו טקסים.

לבבות זה סיפור אחר, אבל שיהיה יום שנשיא ארה"ב יתייחס לשואה.

שיהיה יום שכל אחד יעבור לו בלב פחד קטן על גן עדן שהוא בנה לו.

אולי שיראה סרט, שידע ממש את החד לאבד הכל.

ולהמשיך בחיים.

כי לא נולדנו לדור השואה.

קיבלנו משימה אחרת.

ועדיין,

יש דברים שה"לא נסלח לא נשכח" שלהם חייב להדהד דורות קדימה.

פשוט בלתי צפוי.

כואב, עצוב.

ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣

סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....

אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜

בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏

לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺

אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏

תיקון...?

אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?

לגרום לחיוך במקום לדמעות...?

מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?

מה  יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים

לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

תמונה שווה יותר מאלף מילים

היה שם 2 טקסטים.

1.

הלכתי לפארק הפיראטים

היתה שם ספינה גדולה מעץ

ולידה נדנדה יפה לשניים

נראתה כמו כרכרה של נסיכות

עליתי עליה ראשונה

ואז אתה הופעת

חשבת אתה פיטר פן

ואני וונדי

"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת

נחיה בטבע בחופש, רחוק

בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן

נעוף על החיים ונראה עולם.

בהתחלה זה היה נשמע קסום

אבל מהר מאד גיליתי

שלעוף לא אהבתי

אז מהנדנדה ירדתי

ואותך שם לבד השארתי

הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס

שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק

והרי פיטר פן אינו נסיך אז

נכנסתי כאן לתסביך.

2.

הנדנדה הזאת

עשתה לי בחילה

פעם כן.

פעם לא.

פעם אני דוחפת, פעם אתה.

פעם אני למעלה, פעם אתה.

פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,

ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.

​רצינו לשחק.

התיישבנו יחד על הנדנדה.

התכוונו ליהנות.

אבל –

התחילו משום מה משחקי כוחות.

​ניסיתי לרדת.

אולי גם אתה.

אבל –

היינו כבר בתנופה.

זה היה קשה ומלחיץ.

אבל –

קפצתי.

אתה המשכת להתנדנד לבד,

וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל

ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת

אז נשארתי שם לידה יושבת

ירדת מסוחרר, מבולבל

אמרת לי -

"היה כייף

בואי נמשיך".

"לא". עניתי

"את פחדנית?!" שאלת קבעת

"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.

ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?

גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים

ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן

אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים

כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,

אני כותבת אותו על דף.  ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,

ומעלה אותו.

למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא

מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה

שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט

להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,

בשום אופן...

וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי

פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...

וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.

דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון

שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,

לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת

זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;

לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...

כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ

בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה

יבוא מעצמו.

אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו

פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.

אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים

בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.

בהצלחה!

גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח

מודעות וטעם טוב.

אני גם אשמח לשמוע טיפים😅

האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...

כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....

בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...

ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.

עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.

(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).

פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)

עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם

כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)

'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)

להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.

להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף,  שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;

להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.

ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל

מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט

במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.

כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה

לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.

הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -

זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.

אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים

ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.

מקווה שהבנת.

בהצלחה רבה!

ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅

תודה רבה🙏🥰

זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד

לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)

בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום

התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה

את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"

גם התחבר לי מאוד)