מספר תלמיד חכם ירושלמי:
כאשר ביקרתי במנצ'סטר, פגשתי שם בבית הכנסת יהודי קשיש שאמר 'קדיש' בהתלהבות מיוחדת במינה, עד כדי כך שהדבר הפליא אותי, והבנתי שיש דברים בגו.
שאלתי על כך כמה מן המתפללים, והם אמרו לי שהדבר נמשך כבר שנים ארוכות, וכל פעם הזקן הזה אומר את הקדיש בהתלהבות עצומה, אבל אף אחד מן המתפללים לא ידע להסביר לי על מי הוא אומר קדיש, ומה סיבת ההתלהבות הנדירה שלו.
החלטתי, מספר התלמיד חכם, לגשת אל הקשיש ולשאול אותו לפשר העניין. התשובה שקיבלתי, היתה אותנטית, וקיפלה מאחריה סיפור על אמונה יהודית טהורה בבורא כל העולמות.
רצה ה' יתברך, סיפר הקשיש, שהתגלגל בתקופת השואה למחנות המוות הקשים ביותר. המראות שראינו סביבנו היו נוראים, ואי אפשר לתארם לבני הדור הצעיר של ימינו. הכל רעדו וחששו מהרגע הבא, וממש לא ידענו מה הוא יצפון בחובו, הרגע ההוא.
אני אישית זכיתי להתחזק בתוקפה זו בבטחון בה' יתברך. החל למן הרגע הראשון שהגעתי למחנות, ידעתי שאם לא אתחזק בבטחון ובאמונה, רע ומר יהיה גורלי, ולקחתי את עצמי בידיי. כל הזמן היו שגורות על פי המילים 'ישועת השם כהרף עין', עד כדי כך שחברי לא קראו לי בשמי, אלא הכתירוני בשם 'ישועת השם'....
והנה, כששהיתי באחד ממחנות המוות, הגיע היום המר והנמהר שבו הובילו את כולנו אל תאי הגאזים. כיון שהיינו מהקבוצות היותר מאוחרות, ידענו כבר מה מתכוננים לעשות לנו, והבנו שבעוד מספר דקות לא נהיה כבר בזה העולם.
הובילו את כולנו אל תא סגור, שהיה סמוך לתאי הגאזים וזוכרני, כמו היום, את קלסתרו הנורא של השומר הנאצי ימח שמו שעמד בפתח התא, ושהופקד על שמירתנו, כדי שאף אחד לא יהין לברוח.
עיניו הפיקו שטנה ורוע, והוא המתין כבר בקוצר רוח לפקודה להוביל אותנו הישר אל תאי המוות.
באותן דקות של אימה, הקיש אחד מחברי על גבי, ושאל: 'נו, מה יש לך לומר עכשיו?' כאומר, מה יעזור לך עתה הבטחון בקדוש ברוך הוא?
למרות הכל, התחזקתי כדרכי באמונה, והשבתי לחבר ההוא בקול רם: 'ישועת השם כהרף עין', ואף ציטטתי בפניו את מאמר חז"ל שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים.
אך סיימתי לצטט את דברי רבותינו, והנה נופל לפתע דף נייר קטן מכיסו של השומר הנאצי. הנייר התעופף קמעה ברוח, אל מחוץ לתא שבו שהינו.
השומר, ברוב גאוותו ורשעותו, פקד עלי להרים את המסמך ולהביאו אליו. כנראה שרצה להשפיל אותנו יותר ויותר, לפני המוות.
נאלצתי למלא את בקשתו, וכיוון שכאמור הנייר התעופף אל מחוץ לתא, עזבתי אף אנכי את התא, ויצאתי מהמקום בו שהו חברי, על מנת להרים את הניר, כשעיניו של השומר הנאצי נעוצות בי כל העת, שלא אנסה להימלט.
והנה, באותן שניות ספורות שבהן שהיתי מחוץ לתא, נסגרה דלת התא באופן אוטומטי. היתה זו מן הסתם 'פקודה חשמלית' לדלת, שניתנה מהפיקוד הנאצי, כדי שהשומר יכניס את כל היהודים האומללים אל תאי המוות הסמוכים.
השומר עוד ניסה למשוך אותי אל תוך התא, אבל לא הצליח, כי הדלת נסגרה ואי אפשר היה כבר לפותחה. אני מיהרתי לנוס על נפשי, ונמלטתי ליער הסמוך.
עד לרגע זה, מסיים הקשיש את סיפורו, מהדהדת באוזני קריאתם של כמה מחברי שזעקו לעברי: 'אל תשכח אותנו! אמור עלינו קדיש!' והלכו למסור את נפשם על קידוש השם.
על היהודים הללו אני אומר קדיש מזה עשרות שנים, כל פעם בהתלהבות מחודשת. יקום השם את דמם.
והנה למדנו שוב ושוב על השגחתו הבלתי מוגבלת של השם יתברך, שכאשר הוא רוצה להציל את מי שבוטח בו, הוא בסך הכל מפיל מסמך כלשהו מכיסו של הגרמני הארור, ועל ידי כך נגרמת הצלתי הפלאית של בוטח. מופלא למתבונן
תראו כמה שהאמונה דבר חזק ואסור!! להתיאש