אבל הן גורמות לנו להיתפס לחיצוניות-החלק שניתן להגדיר.
את הדברים הפנימיים הרבה יותר קשה להגדיר.
גוף אפשר למדוד ונפש לא.
הרבה יותר קל להגדיר עושר ויחוס מאשר נדיבות או רוגע.
אני חושב שלפעמים עדיף לשכוח מהעולם החיצוני, כדי לא להתנתק מהעולם הפנימי.
והעולם החיצוני זה לא רק הגוף החומרי. כל העולם המוגדר. כל מה שגורם לנו לחשוב את עצמנו לחכמים.
גם "ילד מופרע", או "ערס", זו סטיגמה חיצונית.
אני לא אומר שאנחנו צריכים להתעלם מהחיצוניות.
יכול להיות שיש אדם שהוא טב מלגיו וביש מלבר ואנחנו צריכים להתרחק ממנו בגלל זה.
אבל צריך להיזהר מלבנות את חיינו על זה.
(וחשוב לציין, שיש הבדל משמעותי בין התורה, שעוסקת גם כן בהגדרות, לבין כל הגדרה אחרת. ואכמ"ל.)
יש פסקה שאני מאוד אוהב מ"עין איה". קישור כאן. אבל לא יכולתי מלהתאפק מלצטט את סוף הפסקה.
"מתון מתון ד' מאה זוזי שויא. כאומר הנה הזדמן איזה מכשול מהשלטת כח המדמה אפילו בהשלמתו וטהרתו על הכח השכלי המלא חשבונות קרות. אבל היתרון שהי' במתינות, הוא מוגבל, ונערך רק ד' מאה זוזי שויין. אבל המגרעות הבאות לרגלי קרירות הלב, וחיפוש חשבון בשכל אנושי לכל דבר שהוא טוב נשגב, אינו נערך כלל באומד, כי גדול הוא מאד. ולעומת זה המעלות והיתרונות הבאות מהעבודה התמה, והמוסריות הנעלה מהשלטת הציורים הקדושים בלב בכל עוזם, לא נתנה להספר במספר, "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים"."
אציין גם, שבמקומות אחרים, אפשר למצוא סיפורים שמראים את הנזק העצום מחוסר החשבון כשהוא עובר את גבולו, ואפילו אצל אותם אנשים שאצלם מוצאים גם את היתרונות שבתופעה הזו.