ילדה שגרה בבית ליד
ילדה שמחה עם משפחה
הצל נהג להסתכל עליה
לשמור עליה מרחוק במבטו
וכשמדי פעם זרקה אליו חיוך
היא האירה את כל עולמו
הוא דמיין את ילדותו
דמיין שיש לו משפחה אוהבת
דמיין שהוא רצוי למרות שתיקתו
אך המציאות כואבת
ואלו הכל היו דמיונות
ובסופו של יום
הוא היה לבד, עייף מלחכות
לחכות ליום הטוב
שכולם אמרו שבסוף יגיע
לחכות לסוף השקט
הסוף שאותו כבר לא יפתיע
והוא חיכה
כי לא היה לו משו אחר לעשות
הוא חיכה
אך בלי באמת לקוות.
בוקר אחד
הצל שלנו היה בגינה
הוא צפה בילדה מתארגנת לבי'ס
ובראשו חיבר לה שיר עם מנגינה
הילדה כבר יצאה מן הבית
חיכתה להסעה בתחנה
שלחה חיוך מהיר אל הצל
ןהאדם, חייך בחזרה
היא שאלה אותו איך קוראים לו
אך הוא לא ענה
אמרה לו ששמה הוא חרות
והוא שתק, כאילו כבר ידע
ופתאום, בלי שום אזהרה
היא ירדה אל הכביש
אמרה שהוא התופס
והוא חייב לתפוס אותה מהר וחיש
הוא ניסה לומר לה שתעלה למדרכה
ולא הצליח להוציא מילה
הוא ניסה לסמן לה שהיא יכולה להפגע
והיא לא הסתכלה
ההסעה החלה להראות באופק
והילדה על הכביש עדיין שיחקה
לא ראתה אותה מתקרבת
לא ראתה את תנועות החרדה
היא רק הרגישה דחיפה חזקה
וקול צרוד לוחש לה "רוצי!"
היא נדחפה על המדרכה וראתה את האיש
שמילותיו האחרונות היו
"קוראים לי יוסי".

