אז ככה: היה טקס באולפנא (שאני ארגנתי)..כולם בכו.....חוץ ממני!! הרגשתי באמת עצב אינסופי, אבל דמעות לא יצאו...הרגשתי קצת רע, כילו מה, אני פחות כואבת מהם?? אבל אמרתי לעצמי שאם נאי אעביר את כל הטקס ואת כל השירים שאחריו בלנסות לבכות, אני רק אפסיד!! אז הפסקתי עם המחשבות באלו, באמת שהיה קשה אבל הפסקתי!! ואז בסוף, הקריאו קטע בבכי עצום שלי מיש שאמרה שזה טוב ויפב לבכות אבל מה הלאה?? צריך לקחת את זה לחיים, לא לחכות שמישו ימות ואז להגיד עליו דברים טובים.. אפשר לעשות את זה עוד בחיים! ואז היא נתנה דוגמאות...למשל להחמיא לחברה, להתקשר להורים- וכשהיא אמרה הורים- התחלתי לבכות!! בכי באמת באמת אמיתי!! וזה לא בגלל הקשר שלי איתם, ברוך ה הוא סבבה אבל.. נכון, אני לא מספיק מתקשרת במהלך השבוע ולא מספיק מתענינת.. ואז הרגשתי ממש מוזר, כילו, למה לא בכיתי מקודם? למה רק כשזה נוגע אלי? יכול להיות שאני בנאדם אגואיסט?? אין מצב, אני מעידה על עצמי שאני ממש לא כזאת
...אז מה יכול להיות הענין??
אני חושבת קצת על תשובות אבל אם למישו חכם יש מה לחדש אני אשמח!








