האמת היא שהנושא הזה עלה לי אחרי שקראתי את עולם קטן בשבת האחרונה, אח"כ דיברנו על זה בכיתה, ובטקס אתמול אחד האבות השכולים דיבר על כך ורציתי לשתף במחשבות ובדברים..
אז כך.. בכל יום זיכרון מדברים על הכאב, על האובדן לעומת יום השואה שבו מספרים על הגבורה וקידוש ה' אז תהייתי לעצמי למה לא מספרים על גבורת החיילים/הנרצחים, למה לא מספרים בשבחם ועסקים בכמה רע שהם עזבו אותנו..
אני מבינה את הכאב של המשפחות הרי בכל יום ויום הם זוכרים ומתמודדים עם הקושי אבל אני שואלת למה אנחנו לא הופכים את זה ליום גבורה.. וזה עדין בגדר זיכרון?

הסיבה שכמעט ריק בחצי מהפורומים פה זה כי הייתי בתקופת הקורונה שפשוט היה פה מפוצץ ועכשיו זה רגיל? 

כעעען כען