עבר עריכה על ידי מתחברת בתאריך ד' באייר תשע"ה 16:46
את הלידה האחרונה ילדתי לפני כעשרה חודשים, בשערי צדק. מלכתחילה התכוונתי ללדת בביקור חולים אבל הלידה לא היתה מתוכננת. אלא שבוע לפני התאריך המשוער. החלקתי על הגב באמבטיה ולמרות שהרגשתי טוב, לאחר התייעצות עם מוקד האחיות וגם כאן בפורום כאנונימי, הבנתי שחייב ללכת לבדוק. אז מהמוקד אמרו לי ללכת לטרם ומטרם שלחו אותי לבית חולים כי צריך בדיקות שלא עושים בטרם וגם ככה הנוהל הוא לאשפז להשגחה של 24 שעות. נסעתי לשערי צדק ולאחר המתנה התקבלתי והתחלתי את הבדיקות השגרתיות. חיברו למוניטור ועזבו אותי. שכבתי שעה ויותר ובזמן הזה הבנתי שיש עומס לא רגיל של יולדות גם ביחס לעומס של שערי צדק. אף אחד לא נכנס אליי וכשהרופאה נכנסה היא אמרה שהמוניטור לא משהו ושהמשיך להיות מחוברת כי גם ככה אני צריכה להשאר בהשגחה של 24 שעות.אז נשארתי מחוברת למוניטור מ10 בלילה ועד תשע בבוקר למחרת! היה סיוט כי הגוף שלי כאב נורא משכיבה בלי לזוז כמעט וגם לא יכלתי לנוח ולישון כי היו המון הריוניות שנכנסו.
הייתי לבד כי בעלי נשאר בבית עם הילדים וגם לא היה טעם, היה ברור לי שאני משתחררת למחרת וזה רק כדי להיות רגועים. הרגשתי טוב וגם הרגשתי כל הזמן את תנועות העובר.
אז שכבתי לי לבד ומסביבי נשים שנכנסות לקראת לידה.
בתשע בבוקר נכנס רופא עם צוות רופאים ומתמחים והתחיל לעיין בדף הארוךךךך של המוניטור שלי. הוא שאל אותי באיזה שבוע אני ועניתי לו שבדיוק היום התחלתי את שבוע 39. הוא אמר שהמוניטור לא משהו (אני לא הבנתי מה הם רוצים כי הרגשתי כל הזמן תנועות חזקות אך כנראה שהם דיברו על דופק העובר או משהו בכיוון) ובגלל שלאחר נפילה יש חשש להיפרדות שלייה ואולי העובר בסכנה ולכן המוניטור לא משהו, וזה בנוסף לכך שאני כבר בסוף ההריון לכן לא כדאי לקחת סיכון, הוא מפנה אותי לזירוז לידה.
התקשרתי לבעלי והודעתי לו שמתחילים לי לידה ושיסיים להתארגן ויסע אליי.
בשלב הזה הגוף שלי בכלל לא היה מוכן ללידה- אפס מחיקה ואפס פתיחה. התחילו לתת לי פיטוצין אבל לא חיברו אותי לאפידורל בגלל שלא כאב לי לא לחצתי על זה ותכננתי שכשיתחיל לכאוב באופן משמעותי אז אבקש.
בגלל העומס הרב בחדרי הלידה ובמיון יולדות לא הכניסו אותי לחדר לידה אלא המשכתי לשכב שם בקבלת היולדות במיון. כשלידי מאחורי הווילון שוכבות נשים נוספות עם הבעלים שלהן. וההרגשה היתה נוראית כי לא הרגשתי שום פרטיות וכל רגע הווילון זז קצת ואני לחוצה מהבעלים שסביבי שלא יראו דרך הווילון. מה גם שפתאום זו שמולי מתחילה לידה ומיילדים אותה. כמה דקות לפני שהתחילה ללדת בעלי כבר הגיע וישב איתי, ואז כשהיא התחילה בלידה הוציאו את כל הבעלים. גם כשהיא כבר ילדה לקח עוד קרוב לשעה עד שהודיעו לבעלי שהוא יכול לחזור.
עוברות עוד כמה שעות שאני עם פיטוצין כשכל כמה זמן באים להעלות את מספר הטיפות של הפיטוצין וגם הכאב מתחיל להיות חזק יותר.
בשלב הזה הייתי כל כך לא רגועה מחוסר הפרטיות והגברים שסביבי בנוסף לכאב שכבר החלטתי לקחת אפידורל וזהו ולא בגלל עוצמת הכאב כמו בגלל זה שרציתי שיכניסו אותי כבר לחדר לידה.
בסביבות שלוש בצהריים ביקשתי את האפידורל ואז הרופאה/אחות אמרה לי שכבר יכניסו אותי לחדר לידה והמרדים יתן לי אפידורל. היא אמרה לי שכדאי להפסיק לי את הפיטוצין עד לקבלת האפידורל. בשלב הזה היה לי פתיחה של שלוש/ארבע ומחיקה של שבעים.
היא הפסיקה את הפיטוצין ואני שוכבת ומחכה.
עוברת שעה עד שמעבירים אותי לחדר לידה.
עוברת שעה נוספת עד שהמרדים מגיע כדי לתת לי אפידורל.
בודקים אותי בדיקה פנימית ורואים שהפתיחה נשארה כמו שהיתה אבל המחיקה חזרה לאפס! שעתיים הייתי ללא פיטוצין וכל הצירים הפסיקו לגמרי. הרגשתי אכזבה ותסכול ענק כאילו כל השעות הקודמות של הפיטוצין והכאב היו לחינם.
המרדים מתחיל בזריקה, המיילדת ליד ולאט לאט אני מתחילה להרגיש רע מאוד!! חולשה נוראית כאילו כל הדם אוזל מגופי. מן ריחוף לא טבעי, קיבלתי בכמה הריונות קודמים אפידורל ואף פעם לא הרגשתי כך. בתוכי אני יודעת שמשהו קורה ולאור סיפורים רבים שארעו באותה תקופה שיולדות הגיעו לסכנת חיים בלידה/ נפטרו לא עלינו, הייתי עם מודעות ולמרות שאני אחת ששותקת וסובלת בשקט, אמרתי למיילדת שאני מרגישה מאוד רע ומשהו קורה. בשלב הזה בקושי הצלחתי להוציא את המילים מהפה, גם הקול שלי כמעט ונעלם.
כנראה שגם במדדים שלי זה בא לידי ביטוי כי היא והמרדים נלחצו מאוד. הוא היטה את המיטה כך שהראש שלי יהיה נמוך מהגוף והורה לה לתת לו מבחנה של משהו כדי להזריק לי. ראיתי אותה לוחשת לו משהו וקלטתי שזה לא משהו שפשוט לתת. ואולי הוא לוקח על עצמו סיכון כלשהו. אין לי מושג מה זה היה ולמה היא ניסתה לשכנע אותו שלא אבל הוא ממש פקד עליה בתקיפות לתת לו בדחיפות את זה. היא הביאה לו והוא הזריק לי, נראה לי שאפילו שתי מבחנות.
מרגע שהזריק התחלתי להרגיש יותר טוב, כאילו אני ממש חוזרת לחיים רגע לפני שאני עוזבת אותם.
ראיתי שהמיילדת לוחשת לו שהוא עשה החלטה טובה.
אני מתחילה עם אפידורל ועם פיטוצין והשעה חמש בערב בערך. השעות עוברות וכך הלידה מתקדמת לאיטה כשאני מרגישה שבאמת הצירים מתקדמים ונעשים אפקטיבים יותר.
עוברות השעות כשרק אחת לשעתיים נכנסת המיילדת לבדוק מה קורה. הפתיחה איטית וכמעט ולא מתפתחת. באיזשהו שלב גם פקעו לי בקושי רב את המים כדי לזרז את הלידה. זה לא היה פשוט כי התינוק היה מאוד גבוה והיה לי ריבוי מי שפיר.
המיילדת מתנצלת שהיא לא מלווה אותי בכלל כי יש עומס של יולדות לא רגיל. היא מבקשת סליחה על כך שהיא לא יכלה לתת לי חווית לידה טובה כמו שמגיע לי. אני רואה שבאמת היא מצטערת.
בנתיים מתחלפת המיילדת ונכנסת אחרת. בודקת והולכת ליולדת אחרת.
בסביבות 12 בלילה אני מרגישה שעוצמת הכאבים שונה וממש כואב לי. אני לוחצת על הפעמון לקרוא למיילדת. לקח לה זמן עד שהיא הגיעה. היא בודקת אותי ואומרת לי שהפתיחה היא רק חמש, שש ושיש לי זמן ויוצאת.
בנתיים אני שומעת צפצופים. השקיות מעליי של האפידורל, הפיטוצין ונוזלים ואין לי מושג מה זה אומר. המיילדת לא התייחסה לזה.
חמש דקות אחרי שהיא בדקה את הפתיחה שלי ויצאה אני מרגישה כאב של ציר ארוך בעוצמה כל כך כואבת. אבל אני אומרת לעצמי שהמיילדת יודעת מה היא אומרת.
בשלב הזה בעלי נרדם על הכיסא לידי לאחר יומיים שכמעט ולא ישן.
אני לוחצת כדי להוסיף אפידורל ולא מבינה למה זה לא עושה כלום.
שלוש דקות חולפות מהציר ועוד אחד כמוהו מגיע. שתי דקות חולפות ועוד אחד מגיע ואני מרגישה שאני לא מסוגלת ובוכה בשקט מהכאבים. מנסה לקרוא לבעלי אבל הוא לא מתעורר. לוחצת לקרוא למיילדת ולא אכפת לי אם רק לפני 10 דקות היא בדקה אותי ואמרה שיש לי עוד הרבה זמן.
היא לא מגיעה.
שוב ציר לא נורמלי ואני מצליחה להעיר את בעלי. אני אומרת לו לקרוא הרגע למיילדת ולא אכפת לי אם אני עוד לא יולדת הרגע היא מיילדת אותי!
הוא יוצא לקרוא לה והיא נכנסת אחרי כמה דקות. היא רואה את הפנים שלי ומיד אומרת לי שאני יולדת. היא מבקשת שאחכה כדי שתכין את הכל ללידה.
בדקה שהיא מכינה את הכל היא שמה לב לצפצופים. מביטה למעלה לשקיות ואז אומרת לי: "אה, בגלל זה כואב לך כל כך, כי האפידורל נגמר"- אני שעה של לידה וצירים לא נורמלים כי השקית של האפידורל נגמרה ואף אחד לא התייחס לצפצופים ובא לבדוק!!!
כואב לי ושורף לי ברמות לא רגילות ואני בוכה ואומרת לה שאני לא מסוגלת. היא אומרת לי שהראש למטה והיא רואה אותו. בשלב הזה לא אכפת לי כלום, רק שהתינוק יצא. היא אומרת לי לגעת בראש ואני לא רוצה כלום מרוב כאב.
אני עושה בקושי רב מה שהיא אומרת ויולדת.
כל הגוף שלי כואב. שורף לי ואני מותשת גופנית ובעיקר נפשית . היא מניחה את התינוק עליי ואני מרגישה שנפשית אני לא מסוגלת לגעת בו ולהסתכל עליו. אבל אני מתעלמת מהתחושות. מחבקת אותו ויודעת שהוא לא אשם.
צריך להוציא את השילייה והכאב לא נורמלי. הייתי בטוחה שזה כבר לא כואב אבל בגלל שאין לי אפידורל זה כואב לי כמו הלידה. עברתי גם את זה והיא רוצה לשפוך עליי מים ולנקות אותי. אני רועדת בשלב הזה וכל פעם שהיא מתקרבת אני קופצת ללא שליטה והיא מרגיעה אותי שהיא רק מנקה אותי ושעברתי כבר את הלידה. אני מסבירה לה שאני יודעת וזה תגובה לא רצונית.
אז הלידה האחרוונה היתה בשבילי חוויה קשה מאוד ואף טראומתית.
כרגע אני בהריון ויש לי זמן עד הלידה ובכל זאת, היו כמה שהתייעצו היכן ללדת וזה העלה לי שוב את חווית הלידה שלי ואת ההתלבטות היכן ללדת הפעם.
לא רוצה עוד פעם ללדת במקום כזה עמוס שלא יסתכלו עליי בכלל. בפעמים האחרות שילדתי שם היה סביר אבל אי אפשר לדעת אם בפעם הבאה זה לא יקרה שוב.
בתי חולים אחרים בירושלים כמו עין כרם ודומיו- לא יודעת איך ארגיש שם. חשוב לי להרגיש נוח כאישה חרדית ושתהיה כלפיי התייחסות טובה ואין לי מושג מה היחס שם.
(לידה ראשונה שלי לפני כמה וכמה שנים היתה בליס ושם חשתי התנשאות וקרירות של הצוות ושל המבקרים כלפיי כאישה חרדית- אולי זה השתנה במשך השנים)
יש לי חשש שבתי חולים שפחות מזוהים עם הציבור הדתי והחרדי יתייחסו פחות בחמימות ליולדת חרדית. אבל אני אומרת את זה כי אני באמת לא יודעת!
אז נשאר ביקור חולים?
מה אתן אומרות ?? חושבות?
ותודה למי שקראה בסבלנות עד הסוף. ובאמת סליחה על האורך...
אני ממש אוהבת את הדברים שם