ואז את מבינה שהאהבה שלכן לא אותו הדבר. שהיא בשבילך כל העולם, היא הסיבה,
ואת בשבילה חברה שיש לאהוב. שהכל חלק מהתפקיד שלה-
לעזור ולהדריך ולכוון. אז על הדרך היא גם מגלה אהבה.
ואת אוהבת אותה ולא רוצה לעזוב, אבל מפחדת כל כך. ואת חושבת שאת יותר מחשובה, ואת לא. ואת חושבת שיש כאן יותר מכרגיל, ואין.
ואולי את תלותית. ואולי את מעיקה. אבל את אוהבת כל כך.
למה זה אף פעם לא נגמר טוב? מה יש בך שלא נותן לטוב להישאר?
את בסך הכל גוף בעולם הזה, עם צרכים. אז מספקים לך אותם, ואת נגמרת. כי זה כבר יותר מהרצון לתשומת לב וזה יותר מבדידות,
זה הרצון להרגיש מוערכת ורצויה.
וכשאת אוהבת ככה, את רוצה גם יותר. ואם לא, אז כלום. או שלפחות לא תתן לך לקוות ככה.
אני אוהבת אותך
סליחה