נצמדים לקירות הבתים
ורוב הזמן מתביישים בגופנו,
חופרים מקלטים.
אנחנו נמלטים ממסיבה משוגעת,
נדחקים לסירות משוטים.
כל יבשה היא ספינה שטובעת
כשחופרים מקלטים.
אנחנו זן נדיר: ציפור משונה.
החלומות באוויר, הראש באדמה.
אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו.
לא עיוורים, אבל לא מביטים.
ולא ברור מה נשאיר אחרינו,
מלבד הפחדים.
אנחנו זן נדיר...