טרילוגייה בארבעה כרכים.
קולעים צמות מהכאב, אוהו,
פצפוץ יתושים המתאבדים אל המלכודת האולטרה סגולה.
אוהו,
נמחקת בשמים.
(נמחקת בארץ. תמו שבעת ימי האבל)
אני מקשיב, וזה חלום כל כך מוזר. זמנך עבר.
כל כך מוזר, כל כך מוזר
תווים על הקירות ופרחים בארונות. אולי קרטונים בארונות.
(קשה לנחש בלי לראות)
היו שלום, היו שלום
ואם אתם עוברים בארטה תיקנו לי צבעי זכוכית
אביגיל, התעזרי לי עם הפסיפס?
ואולי אפילו עם השטיח |שאפתן|
יום יפה עולם, יום יעיל
זה יכול לצאת יפיפה
ואיזה שטיח?
את רואה איך העולם מחזיק מעמד,
אפילו בבתים נטושים עם חלונות במרחק נגיעה מהאדמה,
יש רשת. פשוטה, לבנה, שייכת לעולם של סדר טוב וחוקים ברורים.
כי ככה מחזיק העולם מעמד.
אביגיל.ואם יבין השכל הקטן, הסופי, את הנצח,
הוא יתבטל, הוא יבלע באינסוף
כלומר, הבנת האינסוף הופכת אותך לחלק מהאינסוף.
מבטלת את הסופיות שלך.
ואנחנו לא רוצים שתתבטל הסופיות שלנו, האני שלנו, המוח שלנו, גוף המקולל הזה שלנו.
אנחנו רוצים להישאר כך, ולהבין הכל.
לא רק הדיוטים
כי אם אידיוטים כל כך.
ויודעים מה?
גם לו נרצה להיבלע באינסוף,
לא נוכל.
וזאת כי דבר סופי לא יוכל בכח הרצון להיות לאינסופי.
(מתמטיקאים, הבה נתווכח)
אשמח גם לעזור.
כבר נחרדתי שאת רוצה לעשות פסיפס על רשת בשיטה הפוכה ביציקה. אל תחזרי על הטעות. זה שוקל טון.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
