יש לנו מטרה בעולם. ככה לפחות אני מאמין.

ומהי בדיוק אותה המטרה? בגדול - לעבוד את ה'.

אפשר להיות בעל נכסים רבים ולהנות מהחיים ובכל זאת להסתדר לפי חוקי ההלכה היבשים.

אבל כל מטרת היהדות היא אידאה - לתקן עולם במלכות שדי!

וכדי לחיות חיים של אידיאל צריך להסתפק במועט. כמו בדוגמא ההכי בנאלית - חייל בצבא שמסתפק במועט.

אז ברור שאפשר לחיות חיים נורמליים, אבל צריך כל זמן לזכור שיש לנו מטרה ושכל מה שאנחנו עושים אמור לשרת אותה, ובדרך כלל מותרות לא משרתות אותה.

שהאדם רוצה שיהיה לו מעט ולא מחפש שיהיה לו הרבה, מתוך פרישות. אבל זו לא הסתפקות במועט של השמח בחלקו.

הסתפקות במועט, זה שהוא לא רואה ענין ברדיפה אחרי עושר גדול יותר. המעט מספק אותו, מספק אותו באמת, והוא שמח בזה שמחה שלמה, כמו שהעשיר שמח במרצדס שלו.

ובאמת מי שלא יכול להסתפק במועט, אבל אם יהיה לו קצת יותר דברים הוא יהיה שמח בחלקו, הוא לא חייב לצמצם את עצמו באתכפיא. אלא שיעבוד וירויח וישמח בחלקו. אמנם, אם גם זה לא יספק אותו באמת והוא תמיד יהיה נתון במרדף אחר העושר, אז אין טעם שיכנס לזה, וצריך לעצור את זה כבר בהתחלה.

א. רוב בנ"א- שהם רגילים, לומדים תורה ועולים מעלה מעלה לאט, יכולים להשתמש בתענוגות העולם במידה הבינונית, יעני דרך האמצע, כמו שכותב הרמב"ם. (מצד אחד הוא כותב להתרחק מדברים מזיקים, וכן להתרחק מתענוגות מיותרים, ומצד שני הוא אומר שיש להנות מהעולם והמייסר עצמו יקבל על כך דין- לא זוכרת מקור...)

ב. כמו שכותב הרמב"ן על "קדושים תהיו"- שהמצוות של התורה הן המינימום הנדרש מבני אדם. ומעבר לכך ובהדרגתיות יש לפרוש מחלק מתענוגות העולם, כדי לקיים את מטרת התורה להיות טוב.

לעניות דעתי מדובר כאן על 2 מקרים. רוב העולם, אם יתענג אך לא בצורה מוגזמת- זה מעולה ונפלא ("חכם" בלשון רמב"ם). אך אנשים גדולים, כמו תלמידי חכמים, ראוי שינהגו יותר לכיוון של מיעוט בעינוגים. כמובן זה תלוי כל אחד בדרגתו, כאשר השאיפה של כולם בע"ה היא אכן להיות "חסיד" כדעת הרמב"ם, כלומר נוטה מעט מדרך האמצע לכיוון של המנעות מתאוות ומעינוגים.

כמו כן יש להזכיר את מה שהחטיא את שלמה המלך- הרבה בכסף ובזהב, בנשים ובסוסים, ולמרות שהיה החכם מכל אדם נפל מכך. לכן יש ללכת בדרך האמצע, והשאיפה היא אפילו קצת לנטות מדרך האמצע להמנעות מסויימת מתענוגות. (בכל מקרה אין מקום ביהדות להיות שטוף ומלא בתענוגות ובתאוות).

עד כאן דעותי  מקווה שעזרתי

בס"ד

אמנם יש דעות נוספות ויש סיוגים כאלו ואחרים, אבל יש סברה כזו.

בס"ד

וככה צריך

הסתפקות - במועט זה מושג שסופו סותר את ראשיתו.

אם באמת מסתפקים, זה לא מועט.

לכן, אני מעדיף להשתמש במושג "הסתפקות", הסתפקות במה שיש, אם רב אם מעט, זה לא אמור לשנות.

אם זה מה שיש לי, זה כנראה רצון האלוהים, ואם זה רצון האלוהים, אני אמור להיות מרוצה...

התורה לא מתכוונת שתנסה להיות עני. יש גם הרבה מצוות שדווקא קשורות להנאות הגשמיות- קידוש על יין, סעודות מצווה ועוד.

אבל בנאדם שהוא באמת צדיק- באופן אוטומטי הוא מתאווה רק להנאות רוחניות- לימוד תורה וקיום מצוות והתאוות הגשמיות כבר לא מעניינות אותו. זאת לא צריכה להיות השאיפה- זו תוצאה טבעית מהשאיפה להיות עבד ה' וירא שמיים.

שבנאדם שינסה להגביל את עצמו בהנאות גשמיות הן רק יעניינו אותו יותר והוא יותר יתאווה לגשמיות וירגיש חנוק. זה כמו שדיאטה לא מפחיתה את התיאבון- מניסיון עם כל יום שעובר רוצים בורקס יותר גדול..

אבל במידה- בלי הגבלות בכלל זה מאוד מסוכן אבל יותר מידי יכול להביא לפיצוץ..

בנאדם עניו זה בנאדם שיודע ששום דבר זה לא ממנו, לכן הוא לא כל הזמן רוצה עוד ועוד, כי הוא גם יודע שזה לא הדבר הכי חשוב בחיים..

גם אמרתי שהסתפקות במועט זה לא אומר שאדם שיש לו לא יכול לקנות כלום מעבר לצרכים, אלא הוא יכול לקנות אבל הוא צריך להיות עניו ולדעת ששום דבר בעולם זה לא ממנו ושהדברים שהוא קונה זה לא הדברים הכי חשובים בחיים- אם הוא יודע את הדברים האאלה אז אין לא כל כך צורך בלקנות כל כך הרבה דברים, כי הוא מסופק במה שיש לו...

מקוה שזה מספיק ברור

סתם לקנות דברים מתוך מקום של 'וואו תראו כמה כסף יש לי' לבין לקנות כי מותר לפעמים להתפנק קצת...בנאדם עניו יודע להשתמש בתבונה במתנה שהוא קיבל

מעצמו ברוחניות.. שלא יסתפק באיך שהוא ולא יתקדם

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....