עוד חמישה פרקים לגותהאם. ובערך מאתיים שלושים לחברים. חושבים שאצליח לגמור עד החופש הגדול? עד סוף שבוע הבא את העונה הראשונה בטוח, אז יש סיכוי שכן. צריכה להתחיל לחשוב על סדרה חדשה. המלצות? האמת שתמיד רציתי לראות האנטומיה של גריי, האוס, איך פגשתי את אמא ואיזושהי טלנובלה ספרדית. משקעים מהילדות, עזבו. הכי בא לי את איך פגשתי את אמא. ותוך כדי כל זה אני גם ממשיכה לראות סרטים, כמובן. אבל סרטיל לא מוצא את המעניק. זה כזה לא פייר
ואני בשלב הזה חייבת לזוז. אולי אנרמל את זה בסביבות עשר וחצי
להתראות
לא שראיתי אותו, אבל חברה שלי קראה אותו באנגלית (מרצונה החופשי!) והיא לא פסיקה לחפור על כמה העולם הזה לא טוב וכמה הם מסכנים... נמאס לי מהשם the giver. לא להזכיר, תודה
השחקנית הכמעט ראשית היא ישראליתרייצ'ל=)זה פשוט חיקוי של חברים
מה כן?
ישלהם כמה קטעים מצחיקים משלהם וכן צחקתי מהם
אבל אחרי הכל זה פשוט חיקוי
בס"ד
ויש להם אופי שונה לגמרי
חברים זה יותר תמים ומלא אהבה חמודה
אבל העיקרון אותו עיקרון
ולא אמרתי שהם לא מצחיקים, כי הם כן (למרות שבכל התשע עונות שלהם זה כבר מתחיל לחזור על עצמו קצת הכל..)
מקום בעולם 
יעלאחרונהמעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
