בעבר היתה בי אמונה פשוטה באשתי. עמדה לנגדי דמות כה ברורה עד שיכולתי לפנות אליה כביכול, במחשבות, בדיבור. אעפ"י שאמנם לא היו לה כל קווי אופי, כי חיכיתי שאפגש איתה ואז אלמד להוסיף לה מעט-מעט את אופייה. אפילו כשכבר הכרתי את א', אפילו כשכבר חשבתי ברצינות שא' יכולה אולי להתאים – והייתי בספק אם אני מכיר כבר את אשתי או שאינני מכיר אותה – אפילו אז, השתדלתי ככל יכולתי למנוע מקווי אופי שזיהיתי אצל א' לאפיין את אותה דמות עלומה, מפני שעדיין לא ידעתי בידיעה ברורה שא' היא אותה הדמות. אבל מסתבר שלא הצלחתי. א' ביקשה להפסיק את הקשר, ביקשה לנתק בינה לבין אותה הדמות. אלא שהכשלון שלי בהפרדה בין א' לבין אותה הדמות, כל עוד לא הוכרע הדבר שא' היא אותה הדמות, היה כשלון עמוק. עמוק כל-כך, עד שניתוק הקשר בין א' לבין אותה הדמות שבר אצלי את הדמות עצמה. קשה היה לי לחזור להאמין באותה דמות, וקשה היה לי לחזור לאמונה הפנימית בכך שהדמות קיימת ומחכה לי. אולי אפילו מחפשת אותי.
בעבר היה בי רצון פשוט להתחתן. רצון עמוק ופשוט לבנות קשר עם אישה. מספיק עמוק כדי לחפש כיצד להתמודד איתו לנגד חוסר יכולתי לממש אותו (לפני שהתחלתי להיפגש), מספיק עמוק כדי להחליט לגשת לממש אותו (כשהחלטת להתחיל). אחרי שא' ניתקה את הקשר בינינו, אבדה לי אותה הדחיפה הפנימית לעסוק בנושא. פתאום הגיעו מצבים שהרגשתי שאין לי כוח לכל זה, ואולי כדאי לדחות את הכל לזמן אחר.
א' בהחלט לא חייבת לי דבר, והיא בהחלט רשאית לומר שהקשר בינינו איננו נראה לה. אבל אין לה זכות עלי, ואינני רשאי לשעבד אליה את נפשי. נכון, שהפרידה היתה קשה ושברה אותי. אבל אין בכך שום הצדקה להשפעות שנתתי לה להשפיע עלי. אינני רשאי לתת לאף-אחת לשבור לי את האמונה הפשוטה באותה אישה עלומה שבע"ה עוד תהיה אשתי, אינני רשאי לתת לאף-אחת לשבור לי את הרצון הפשוט שאותה אישה ואני נמצא זה את זו.
עלי להזכיר שוב לעצמי מה אני מצפה מאשתי. לבנות לעצמי מחדש את אותה דמות ריקה מאפיונים, לחכות לחדש אותה בשמחה באפיונים האמיתיים שלה, ולא באפיונים שהתברר שא' גרמה לי לתת לה בטעות. ואז גם הרצון הפשוט יחזור ויגיע בע"ה, כשיראה את אותה דמות עולמה ונפלאה לנגד עיניו.
