אני מיואשתתתת שונאת את התקופה הזאת

איך פתאום באלי להיות קטנה.... הלוואייי

להיות כבר עם תעודת בגרות ביד וללכת ללמוד מה שאני אוהבת ולא מה שכופים עליי...

לפעמים כשאני חושבת על עצמי בסוף השמינית או אפילו תחילת שרות כזה- אני בטוחה שאני אתגעגע לאולפנה, במיוחד כשאני אוהבת אותה אבל זה לא מונע מהתסכול לצוץ כל פעם מחדש....

כתבת פשוט את מה שאני מרגישה.....

זה כ"כ מתסכל....

חרשתי תחיים למתכונת, והוצאתי בה שישים...

זה מייאש!!!

זקוקה לעידודים ועצות דחוף.... 

 ומחר בגרות באנגלית

אוף אוף אוף.......

[סוף פריקה]

להיות דאוגה סביב הקטע החברתי

לא לשבת בבית על לימודים יותר משעה

לישון ולישון ולישון;)

לא באה לזלזל בזינוקיות היקרות זה פשוט מה שאני זוכרת מכיתה ז'

מוגזם לבקש שמישו יבנה לי מכונת זמן???!!!

מה בכלל אני עושה פה במקום ללמוד מתמטיקה?!?!

חלום- לבזבז קצת זמן בלי רגשות אשם

אני מחכה לשבתות האלה שאני אוכל ללכת לישון בנחת ועם לב שקט, בלי מצפון...

מוכר ממש.. אני בי"ב עכשיו וקשה אבל הרבה פחות משנה שעברה...

הכי חשוב לא להתייאש, תלמדי עם מישהי שטוב לך ללמוד איתה, תחלקי את הזמן מראש ותשתדלי לעשות גם דברים שמשמחים אותך

ממש בהצלחה!!!!!!!!

אני עכשיו שמיניסט אבל את כל הבגרויות אני עושה השנה.

וזה לחץ מטורף מבחינת חומר !!!!!

אבל אחרי שאתה יודע שמה שנשאר לך זה רק כמה יחידות מסכנות אתה נרגע

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....