מצד אחד, אני הרבה יותר קשורה לאבא שלי, הרבה מהדברים שקורים לי הוא יודע לפני אמא שלי. אבל לא יוצא לי לדבר איתו על ממש דברים ב"רומו של עולם" מה שנקרא..

מצד שני, אמא זו אמא!! הבנאדם הכי פתוח וקרוב לשיחה איתי וכו'.. אנחנו מדברות הרבה גם על סתם דברים כמו איך היה בביצפר וגם על דברים קצת יותר רציניים. 

פלוס אמא שזה בונוס ענק.

מדברים איתה על הכל, פשוט הערצה סגידה.

אין כמוה בעולם.

וגם אבא חבר טוב.

אתו מדברים גם על המון דברים, אבל לא כמו עם הפתיחות עם אמא.

ואני אוהבת אותו מאוד, מעריצה והוא האדם הכי חכם שיש.

היחס שלי עם ההורים שלי לא זה יציב...

זוועות

י טובה אבל... זה לא שאלה לסקר.. זה שאלה של כל אחד מה קורה אצלו.. נראלי 

בכל מקרה.. זה ידוע שבגיל הזה יש קצת יותר בעיות מבכללי...

תלוי מתי

כאילו לאחרונה אני על כל דבר מתפרצת וזה...

אז...היחסים גרועים.

אני לא בפנימייה אז אני כל הזמן בבית...

לפעמיים יש תקיעות אבל בכללי טוב

הקשר פעם היה יותר טוב. הרבה יותר טוב, עם שניהם.

והשתנתי, לפי דעתי לטובה, אבל הם שונאים את זה.

והם אומרים שזה כבר יותר קיצוני משינוי של גיל ההתבגרות.

כאילו עם אחים שלי הם הרבה יותר בסדר.

עכשיו נגיד אני די לא חיה בבית (וגם לא בפנימיה..)

אני ממש מקווה שישתפר מתישהו.. 

יותר מריבות וזה..

אבל עכשיו  אני הכי עם אמא שלי ממש כמו חברות רק עם הקטע של הכבוד.. למרות שבהשקפות אנחנו בדיוק הפוכות אנחנו מצליחות להסתדר.. בואו נגיד שיש לנו דיון יומי על נושאים כאלה...

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....