אני מגיבה בשרשור נפרד כי זו לא תגובה ספציפית לאחד הכותבים. בשרשורים שהיו בימים האחרונים עלו (בהודעות הפותחות ובתגובות) הרבה עדויות של הורים על ניסיונות לצאת ממעגל הקסמים הזה, ועל כמה שזה לא קל. העדויות האלה עוררו אותי לכמה מחשבות על העניין. אז למי התגובה שלי? לא לכותב אחד מסוים, אלא לכל מי שירגיש שזה רלוונטי לו, מדבר אליו.
עד כאן ההקדמה 
אני חושבת שהבסיס לכול הוא תחושת עוצמה פנימית. תחושה של ההורה שהוא המנהיג, שהוא יודע מה הוא עושה, שהמושכות בידיו.
נראה לי שמי שמרגיש שהוא נתון בסחרור של גלישה לפליקים פעם אחר פעם, מרגיש שהעניינים לא בשליטתו, שהוא בדרך ללא מוצא - כדאי שינסה להקשיב לעצמו מאוד לעומק, לקלף קליפה אחרי קליפה, ולבדוק מה מסתתר בעומק התחושה שלו. מה הבסיס שממנו הוא פועל. זה שיקול המסור ללבו של אדם, אני לא חושבת שאפשר לאבחן בזה אדם אחר. אני פונה אל מי שיעשה בדק בית כזה, וימצא שהתחושה הבסיסית שלו היא חוסר אונים. אדם שיפענח שהגלישה הקבועה לפליקים היא כי בעצם אין לו אלטרנטיבה, כי הוא לא רואה את עצמו מסוגל להנחות את הילד בדרך אחרת.
כשזאת המסקנה, לדעתי הדגש לא צריך להיות על "שיטת חינוך" מול הילד, אלא על עבודה פנימית להעמקת תחושת צלם הא-להים, הידיעה הפנימית והעמוקה שאתה כהורה - המנהיג הטבעי של ילדיך, ואליך הם נושאים עיניהם בציפייה שתורה אותם.
אם מדובר על פנייה לעזרה חיצונית, אז לדעתי במצב כזה העדיפות הראשונה היא לא לקורס הנחיית הורים, באיזו גישה שלא תהיה, אלא לטיפול או סדנה כלשהי שממוקדת בהורה עצמו, שעוזרת לו לשקם את האמון בעצמו, את האהבה העצמית והכבוד העצמי, שאולי נפגעו במפגש עם מעקשי החיים. הכוונה היא לבניית תחושת ערך עצמית כזאת, שממילא תהיה משמעותית לא רק ביחס לילדים - כשהיא קיימת, היא בהכרח משתקפת גם בזוגיות, גם במערכות יחסים אחרות (נגיד - התמודדויות לא נעימות עם החמות?). ומול הילדים - כשלהורה יש תחושת עוצמה פנימית, הפתרונות המקומיים כבר יימצאו. הבסיס הוא התחושה הפנימית, דרך התגובה היא משנית.
יש הרבה סוגי מקצועות שמציעים תהליך כזה, לשיקום תחושת העוצמה הפנימית. אני אישית מחזיקה מאוד מאימון (קאוצ'ינג) (אשמח לתת המלצות ספציפיות במסר אישי) - אבל אני יודעת שלהרבה אחרים עזרו תהליכי העצמה מסוגים שונים. העיקר בעיניי שהמיקוד יהיה על ההורה עצמו ולא על שיטת החינוך.