האורות נכבו, שקט באולם. נגינת כינורות מתחילה בלאט. אני מתלבט לרגע, אך במחשבה שנייה ישר מזהה. איך לא, הסימפוניה התשיעית של בטהובן. היצירה האהובה עלי. אני מסתכל בהערצה גלויה אל הנגנים היושבים על הבמה ומעבירים את ידיהם בזריזות על כליהם. מצד שמאל הכינורות ומולם כלי הנשיפה, מקדימה מעט כלים מובילים ומאחורה התופים היחידים המוסיפים עוד קצת רקע ליצירה, ועל כולם מנצח אדם אחד.
איזו התאמה! איזו זריזות! הכנרים מעבירים את ידיהם על המיתרים במהירות מיוחדת, כלי הנשיפה בהתאמה מושלמת יודעים לעשות את כל האפקטים. שום פרט לא נחסר, כל תו נוגן בידיים אמינות.
אני עוצם את עיני ומדמיין. המנגינה ממלאה את ראשי. צבעים וריחות עולים מן התווים, כל כינור -צבע, כל קלרינט - ריח. עולם עשיר ומלא כל טוב. איזה עולם מופלא וענוג הוא עולם המוזיקה.
בעצם, אנו חיים בעולם כזה. כל הריחות, הצבעים, הדמויות, המקומות, הנופים, הזמן, המקרה, הרוחות, הדומם, בין מלאכת הטבע ובין מלאכת יד אדם. הכל מחושב, הכל מתוכנן, כל צעד ושעל, כל פיסת אדמה, כל מקום שאליו הגענו, כל אדם שאיתו נפגשנו, כולם היו במקום הנכון בזמן הנכון.
התווים של העולם הם התורה, תורתנו הקדושה תורת חיים, תורה מלאה חיים, היא היא החיים. תורה מלאה צבע וניחוחות, הכל חי ובועט, הכל ביישוב הדעת סוער. הויה מלאה אורגניות והרמוניה,המרימה את מה שנקרא "חיינו", המציאות העמומה שאנו חיים בה, אל מקום עליון , זך, נקי וטהור. ועל כל אלה מנצח הבורא. הוא הדברים האלה, הוא ההוויה הזו. "לית אתר פנוי מיניה ולית מחשבה תפיסא בך כלל".
כל מה שנשאר זה לעצום עיניים, לדמיין, להתבונן, לשאת תפילה, לחייך ולהקשיב למוזיקת הפלאים הזו, לקודש הקדשים הזה, לסימפונית הבריאה, הפילרהמונית של הקב''ה! אין עוד מלבדו!
