אמצע שיעור מתמטיקה.

שפחתכם הנאמנה זקוקה נואשות לסרגל, וברדיוס הקרוב אין לאף אחת.

נואשת, מבקשת ממישהי בשולחן ליד שאני מכירה באופן שטחי למדי.

-"יש לך סרגל?"

-|בודק| "לא. יעל, תקשיבי... *** אמרה לי שאת שרה ממש יפה... את יכולה לשיר לי?"

?????

|נבוך|

|מסתובב|

|עושה פרצוף|

|מסתובב בחזרה|

-"אממ... לא בדיוק..."

-"נו, בבקשה!"

|מסתובב|

(לחברה שלידי: "אני אהרוג את *** חס וחלילה")

|מסתובב בחזרה|

-"אממ.... עדיף שלא..."

ואז הזאתי שעה עושה לי אודישנים למקהלה.

וזאת שביקשתי ממנה בהתחלה משגרת לי סרגל.

מה?? מה??

כעבור כמה שעות. בית.

SMS ל***.

תשובה.

|פותח את הפלאפון|

"אבל את באמת שרה יפה!"

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול