עכשיו סוףסוף גמרתי את העבודה בארץ,

והיה צריך לראיין מישהו שהיה במלחמה. אז אבא שלי התנדב בלי לדעת למשימה. אחרי שגמרתי את כל הקטע החופר, באתי אליו בתחנונים שיסכים להתראיין. והוא הסכים, כי הוא אבא שלי...

בן כמה היית?

לא זוכר... את עושה את העבודה. לפני כמה זמן זה היה? |חישוב ותושבה|

מה היה תפקידך במלחמה? אתה מרוצה מהתפקיד?

כוון בתותחנים. מרוצה.

איך עברה עליך המלחמה?

חום... (ועוד כמה מילים שמתארות את החום)

זיכרון חזק או סיפור מרגש שאתה זוכר...?

הכוס קולה הראשונה אחרי שלושה ימים (ועוד כמה דברים... אבל הוא לא זוכר את הסיפור של השוקו!!)

האם המלחמה השפיעה עליך במהלך השנים?

לא. מצטער...

כמה שאח שלי יצא דומה לו.

ניסיתי פעם לראיין אותו בשביל כתבה לאיזו תחרות של כתבים צעירים וכאלה (שבסוף בזכותה עליתי!), ואני לא אגיד לכם איך זה הלך כי אתם תשתעממו למוות

משהו כמו:

אז מה אתה אומר על ....

אני עייף.

איך אתה מרגיש בתור ....

את חופרת.

סתום שניה. למה הסכמת ל בלה בלה בלה...

אני לא לוקח חלק בפשע של הכתבה הזאת.

ובסוף, לקחתי מילות מפתח ממה שהוא אמר וניפחתי וניפחתי יצא ארוך ומעניין

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול