*"לא בא לי לשמוע"

אמרו לו

"לא באתי לראות את השואו שלך"

*גנב

*אני לא. יודעת. לעזור לה. וזה מתסכל אותי

*בא לי לבכות ולבכות ולהגיע לנקודה הזו בפנים שכואבת כשנוגעים בה, אבל היא אמיתית כל כך

*היום לא אני אתחיל. אני חושבת. אולי רק מאוחר

*עקביםעקביםעקבים

*אני מתגעגעת. ומפחדת. אני יודעת שלא עשיתי מה שהייתי אמורה לעשות

*זה אומר שאני בעצם לא יודעת לכעוס על עצמי? אולי עם הההבנה הזו שאין לי סיבה לכעוס על אחרים אין לי גם סיבה לכעוס על עצמי. אני אוהבת את זה, מאוד. אבל באיזה מקום אני?

*ושירתי צריך לקבוע תאריך

*הייתי אמורה להגיש עכשיו מבחן בהסטוריה. אבל לא למדתי אליו. אבקש את החומר במוצאי שבועות ואגיש ביום שלישי. אין ברירה. מישו יכול להיות אחראי על לנדנד לי בעניין?

*@אנחנו יחד נבנה אני ממש מחבבת אותך

*אני אוהבת את העולם הזה אוהבת אוהבת אוהבת

אני מוזרה

*אני מתחילה להיות צינית קצת כלפי חברות שלי ואני לא אוהבת את זה בכלל אופ.

*@קול דממה איה את?

*את מסתובבת

*אני בבית כבר המון זמן ועוד המון זמן אהיה פה. ועדיין חולה טיפונת

*חמישה חודשים לתיאוריההה!

*היום נזכרתי בפיצה וזה היה כואב כל כך. אני רוצה את הצבה שלי. אבל חברות שלי אמרו שהן יחפשו בשבילי צב ליומולדת

*מממ וזהו

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול