ואז היה בי דחק להוריד את השעון.
כאילו שאם לא אשים לב לשעה, יהיה פחות מאוחר
כאילו
שכשאסגור את הדלת, העולם יקפא.
מיששתי את היד החשופה,
והתיישבתי על המיטה. לכתוב.
היא כבר לא יודעת מה היא רוצה
האותיות צעקו אלי מן הדף הריק כמעט לחלוטין.
המוח יבש. אולי האותיות צודקות, אולי באמת נעלם לי המצפן.
לקחתי את העט השחור הנובע והמשכתי לשרבט.
היא כבר לא יודעת מה היא רוצה.
כל עולמה תלוי על כף ידו, וברגע שיעזוב- חייה אינם ראויים להיקרא חיים.
קראתי שוב. המוח מסרב לקבל.
כמו בכל פעם, מחקתי במהירות ובחוזקה. שאף אחד לא יראה.
כן, שהזבובים לא יראו. גאון.
היא כבר לא יודעת מה היא רוצה
המילים המשיכו לזעוק מהדף המחוק.
כמעט שעברתי עליהן בעיפרון, אבל בהחלטה של רגע נכנעתי. יצרתי מהדף מין כדור מקומט וזרקתי לפח.
לא פגע.
התכופפתי להרים, ומהרצפה הרטובה משטיפת הבוקר נגלה אלי העתק של עצמי. ההשתקפות חייכה רגע, ואז ניערה את ראשה-ראשי. המשכתי לעבר הפח והשלכתי את תחילת הכתיבה היבשה שלי.
חזרתי בכבדות למיטה, ונשכבתי עליה. בלחיצת כפתור גם המזגן הופעל,
המחשבות התחילו לרוץ.
אני לא יודעת מה אני רוצה. החלון מעל ראשי החזיר לי חיוך עצוב. מבוהלת, הטמנתי את ראשי בן ידיי.
משאית צפרה מבחוץ. או אוטובוס, אני כבר לא מסוגלת לחשוב.
שוב נרדמתי על הכרית הרטובה
אל תוך לילה של הכזבות
