שלובשים רק שחור

מכירים את האלה

עם צמידים על היד

מכירים את האלה

שעליהם לא ריחמו

מכירים את האלה

המתאבדים האלה

מכירים אותם?

אני מכירה

ואחת הכרתי

היום אני כבר לא מכירה

אבל אני מכירה משטח לבן

מכירה טוב מאוד

מכירה את השם

שחרוט עליו

מכירה את האבנים

את רובם אני שמתי

מכירים את האלה

שכבר אי אפשר להכיר

אפשר להכיר יותר, אפשר לחבק, אפשר להאמין ולהגן,

בכל הכח להגן,

כדי שיוכלו להמשיך להכיר.

שתוכל היא להמשיך להכיר.

להמשיך לגלות.

להתעורר אל בקרים חדשים שלא ידעה טרם

ואולי אי פעם, כן,

לחזור אי פעם לחיות.)

הלוואי הייתי יכולה להגיד לך-

להגן זה אפשרי, וכדאי, וחיבוק הוא מספיק,

וכשיבוא הבוקר הוא יזרח גם עליה,

והחושך כל כולו ייגמר, כל כולו.

אבל

עדיין.

מעולם

אחרי לילה אינסופי

לא מצאתי בוקר אחד כזה,

כזה שיזריח בי אורו, ואוכל לספר לך עליו.

אז קחי את מילותיי בחזרה, טוב?

וכי מדוע שאבקש ממך להאמין במה שאני מפקפקת כל כך בקיומו.

אני לא אמורה להתערב.

אבל

בבקשה.

(זוכרת אז במדרגות כשדיבר(נ)ו על טוב

וכמה שזה זה ולא וכן)

אני לא טובה במילים. או סיטואציות.

אבל אני יכולה לנסות אם צריך.

בבקשה.)

אבל אנחנו חייבות להאמין בו

אולי לא תביני עכשיו

אבל בסוף השקר הוא המוות

ובסוף כשהכל ברור

אנחנו מבינים

השקר של האמת

הוא האמת

הכי שקרית

ואמיתית

(זה קצת לא ברור

או קשור

אבל אני מאמינה

אז האמת משתנה

לאמת אחת גדולה))

וחשיבה.

והורגים לי את המוח אז זה יקח יותר זמן.

(ולא משנה עד כמה הכל שקר או משחק

או כמה (הנה באה הקלישאה) האמת היא השקר הכי מוצלח

זה לא מצליח להסתיר את העובדה שאם היה אפשר לתקן.)

וזה כן מרגיש לי חייב

(זה לא מאיים

זה פשוט חייב

מאותה החובה של כל שאר הדברים)

אם זה לא נוח

תגידי.

לא שוב.

שנה שעברה הספיקה

[ואת בכלל לא יודעת להכאיב וגם אם כן זה שווה את זה 

אני לא רוצה לעזוב יותר.

תאמיני לי]

אוח.

אני לא טובה בזה)

(הן התעללו בחתולה

ותהינו איפה את.

היא היתה ככ אבודה והיא פחדה נורא והן לא הפסיקו לצרוח ולנסות לגרש אותה)

(אין לי משהו.

כלומר,

אני לא מצליחה לראות אותו.

אני חושבת שזה גם מה שקורה לך.

את פשוט,

פשוט,

יותר.

זה ברור.

[ובסופו של דבר

ואמרתי לך את זה

גם לי אין סיבה.

ואין דבר.

ואין כלום.

לומדים להסתדר

ותמיד יהיה את הסיפור היותר בומבסטי.

אוליאולי הבעיה היא שאצלך זה באמת מסובך.

הספר זתומרת.

כאילו כן.

כן.]

ושתי עננים של חתיכות מלאכים נופלים.

ושתי כוכבים ביום.

מתאבדים.

ושתי נשמות מחלל אחר.

ושתי דמויות במשחק.

ושתי.)

אני מלהגת.

סליחה.

I hate myself about it

I feel like I'm doing something forbidden

But it's not

Why am I so hard on myself about it

I hate how much I enjoy it 

נאכל ביצים ובשר כל היום

נזיז ברזלים

נשמע מוזיקה

נישן נורמלי

האלכוהול ייכנס למידה מאוזנת, לפחות במהלך השבוע

עכשיו די לדבר על זה כמו איזה גיי שמעלה גרה עצמית ומלקק לעצמו תתחת כמו איזה חתול

צריך לחזור לפילוסופיה כי גם הנפש מתאמנת

פחח

את מי אתם מחפשים

במקום לחפש לכו ליצור את עצמכם אין מה למצוא יש מה ליצור ולברוא

מה צורכים בשביל לאכלס את התודעה המבולבלת הזאת

מה רואים מה קוראים מה שומעים

מותר כבר להגיד ערסים או שזה לא פוליטיקלי קורקט

למי אכפת

היעשה מה שהינך

אלא אם כן אתה חסר אונה קדמית וזה בולט אבל נסלח

חודש אייר

סוף אפריל

מזל שור שחורש ביסוד האדמה

מרגישים את כוחות היצירה והפריון באוויר

לכן הכל עולה ובועט ורק רוצה להחפיץ ולקחת ליזום ולפעול

אייר זה אור זה זיו

אני מעדיף את החושך והאופל אבל בשביל להרגיש אותו צריך אור

זה סתם בלי קשר

וגם מפורסם וידוע ולא באמת נצרך לומר

עכשיו קצת בוקובסקי בשביל הנשימה ואז לעבודה בחזרה

"כי לפעמים חייבים להשתין בכיור"

מי כותב ככה?

או במילים אחרות

"האם אתה יכול לזכור מי היית לפני שהעולם אמר לך מי אתה צריך להיות?"

את תהיי

אני מבטיחה לך

את תהיי ויהיה לך

יהיה לך הכל

את תהיי הכל

את כבר הכל

את עולם

עולם שלם ונסתר

אל תתני לו לרסק אותך

יש לך עוד חיים לחיות

קומי אהובה

כי בא אורך

קומי לזרוח

🤍

אמן

וזה כאילו דומה לכל שנה אבל זה לא

אין בית שאין בו מת

וחסרה חמלה

אף אחד לא חושב שהשני מיוחד כי הוא גם סובל

אין סבלנות באוויר

משהו יתפוצץ מתישהו וההישרדות הזאת כבדה

יכולה הייתי נעקדת במקומו

סדק

סדק אחד בכל יום

אין מה למהר

זה בסוף יגיע להכל

יתפרץ כמו סכר

על אדמה רעה ויבשה

הזמן לא מרפא דבר

רק מפיל אותך על חרבו

העבר מגיע כמו חסד

זכרונות מנחמים מעט

עצוב כשלא נשאר מי למות למענו

או

לחיות בשבילו