שהוא שואב ומרוקן מעצירה והתבוננות.
ופתאום כשהוא נרגע - נפער חור שם בפנים.
כי אתה שוב צריך להסתדר עם עצמך - מה שנשכח תוך כדי המרוץ.
כל הזמן יש את המשימה הבאה ואת הדבר הבא שחייבים להספיק.
ותכל'ס זה דווקא נחמד, אחלה בריחה.
אני מתחילה להריח את זה מגיע.
שונאת את הריק שאחרי העומס 
ואני לא יודעת איך למלא את זה.
ילדה חכמה את. מזמן שמתי לב.
מאחלת שיהיה מלא, ומלא טוב.
(אני לא יודעת במה למלא, רק דבר אחד בטוחה-
לא בבריחה שוב.
כי החור מתעצם,
והריחוק ממי שאתה.
ואתה נשאר עם המסגרת שלך ביד,
משוייפת ומרוחת חיוך.
אבל במקצת מנותקת ממה שבפנים.
וסליחה אם לא הייתי קשורה, פשוט חשבתי על זה השבת מלא.)
*בננית* אמן.*בננית*בריחה.
קורים לזה שגעת
קוראים לזה טרפת... 
בס"ד
אם כל החיים בעומס, לא נוצרת שום ריקנות אף פעם.
האם העומס מגיע ממקום של פיתוח ומיצוי היכולות,
או ממקום של "אין ברירה" והדחקה של האישיות כי "אין זמן".
בס"ד
אם המטרה טובה ונכונה, למה משנה הדרך שבה אתה מביא את עצמך אליה (כל עוד כמובן לא מדובר באיסורים)?
זה בעצם "מתוך שלא לשמה בא לשמה"
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
