שהוא שואב ומרוקן מעצירה והתבוננות.
ופתאום כשהוא נרגע - נפער חור שם בפנים.
כי אתה שוב צריך להסתדר עם עצמך - מה שנשכח תוך כדי המרוץ.
כל הזמן יש את המשימה הבאה ואת הדבר הבא שחייבים להספיק.
ותכל'ס זה דווקא נחמד, אחלה בריחה.
אני מתחילה להריח את זה מגיע.
שונאת את הריק שאחרי העומס 
ואני לא יודעת איך למלא את זה.
ילדה חכמה את. מזמן שמתי לב.
מאחלת שיהיה מלא, ומלא טוב.
(אני לא יודעת במה למלא, רק דבר אחד בטוחה-
לא בבריחה שוב.
כי החור מתעצם,
והריחוק ממי שאתה.
ואתה נשאר עם המסגרת שלך ביד,
משוייפת ומרוחת חיוך.
אבל במקצת מנותקת ממה שבפנים.
וסליחה אם לא הייתי קשורה, פשוט חשבתי על זה השבת מלא.)
*בננית* אמן.*בננית*בריחה.
קורים לזה שגעת
קוראים לזה טרפת... 
בס"ד
אם כל החיים בעומס, לא נוצרת שום ריקנות אף פעם.
האם העומס מגיע ממקום של פיתוח ומיצוי היכולות,
או ממקום של "אין ברירה" והדחקה של האישיות כי "אין זמן".
בס"ד
אם המטרה טובה ונכונה, למה משנה הדרך שבה אתה מביא את עצמך אליה (כל עוד כמובן לא מדובר באיסורים)?
זה בעצם "מתוך שלא לשמה בא לשמה"
למה לחיילות דתיות אין מדי ב'?
מעניין
את/ה היית בצבא?
הם לא רוצים שתדעו: שאת תאיר- בני נער רצחו.
