אם כל זה אמיתי
השיגעון
הוא אמיתי?
הוא באמת בא מתוך מצוקה גדולה שגורמת לשכל להזיז את הגוף בלי טיפת מחשבה? זה באמת ככה, שאני פועלת ברגעים הללו מתוך איזשהו דחק כפייתי?
או שאולי אני כופה את השיגעון על עצמי, כדי להצליח להרגיש משהו. נתתי לעצמי המוני תירוצים למה זה לא בשליטתי- הרי ביום שני ההוא שם איימו עליי כל כך חזק שמאז אני לא מסוגלת לבכות אז השיגעון הזה הוא הדרך שלי לצרוח. והרי לא הייתה לי שום סיבה ביום חמישי לפני שבוע וחצי. שום סיבה, ההפך. אז למה? והרי אני מרגישה טוב כל כך ולא כואבת ולא כלום. אז מה זה הכל?
הטורדנות הכפייתית שלי, זו התשובה.
אבל ממתי? ממתי דברים מגיעים לי? מה אני שווה, שהדברים שאני רוצה באים אליי?
אלהים, למה אתה מפנק אותי כל כך כשאני מסיתה נגדך עם כל אהבתי?
ואולי, אם מסתכלים יותר עמוק, אפשר לראות שהוא בעצם מעניש אותי.
הוא נותן לי כל מה שאני מבקשת בשביל עכשיו, כל מה שמספק את הרגע. את ההווה. הוא זורם עם קו המחשבה שלי, שבעצם הורס אותי.
מי רוצה לקבל את כל הדברים הטובים שהם בעצם כניעה לתאוות, לרצונות הזולים? אני רוצה, ומקבלת.
אבל מה יהא על העתיד שלי, המוזנח?
העתיד שחור עכשיו. מלא בחוסר, בעצב, בחרטה. וזה העונש שלי מאלהים, אולי. אני לא ברמתו כדי לדעת, אבל אני ברמתי כדי לקוות.
כן, לקוות. שאולי עוד לא הכל אבוד. שיש לי סיכוי להינצל. שהעתיד מלא בדברים טובים. ואני הרי באמת מאמינה בזה. לא ייתכן שיהיה לי עתיד דכאוני, לאף אחד מאיתנו. אני מכירה בכוחות שלנו, של כולנו. אנחנו חזקים. אנחנו הילדים שלו, האחים שלנו, ואנחנו בזכות עצמנו. יש בנו כוח מופלא, אני יודעת. ללא כל ספק.
ולכן העתיד שלנו מלא באפשרויות. ולכן אני יכולה להבטיח שיהיה בסדר. כי אם לא ניכנע, אם נהיה אמיתיים עם עצמנו, הכל יהיה בסדר. אנחנו בנויים בצורה הזו. ואנחנו הרי מלאים בכוחות, אנחנו יכולים להגיע לזה.
בבקשה, אני יודעת שאני יכולה לעזור להגיע לאמת הזו.
אני בעצמי עוד לא הגעתי, ואני רק בדרך. תשאלו את הדיכאון שאובחן אצלי שוב, תשאלו את הדחפים הכפייתיים שלי, את השיגעון. אבל אני לפחות יודעת שיש בי שבבים שנלחמים. ואותם, אותם צריך לעודד.
והכי מצחיק, שאחרי כל זה, אני בכלל חושבת שהגרוע מכל עוד לפניי.
השיגעון
הוא אמיתי?
הוא באמת בא מתוך מצוקה גדולה שגורמת לשכל להזיז את הגוף בלי טיפת מחשבה? זה באמת ככה, שאני פועלת ברגעים הללו מתוך איזשהו דחק כפייתי?
או שאולי אני כופה את השיגעון על עצמי, כדי להצליח להרגיש משהו. נתתי לעצמי המוני תירוצים למה זה לא בשליטתי- הרי ביום שני ההוא שם איימו עליי כל כך חזק שמאז אני לא מסוגלת לבכות אז השיגעון הזה הוא הדרך שלי לצרוח. והרי לא הייתה לי שום סיבה ביום חמישי לפני שבוע וחצי. שום סיבה, ההפך. אז למה? והרי אני מרגישה טוב כל כך ולא כואבת ולא כלום. אז מה זה הכל?
הטורדנות הכפייתית שלי, זו התשובה.
אבל ממתי? ממתי דברים מגיעים לי? מה אני שווה, שהדברים שאני רוצה באים אליי?
אלהים, למה אתה מפנק אותי כל כך כשאני מסיתה נגדך עם כל אהבתי?
ואולי, אם מסתכלים יותר עמוק, אפשר לראות שהוא בעצם מעניש אותי.
הוא נותן לי כל מה שאני מבקשת בשביל עכשיו, כל מה שמספק את הרגע. את ההווה. הוא זורם עם קו המחשבה שלי, שבעצם הורס אותי.
מי רוצה לקבל את כל הדברים הטובים שהם בעצם כניעה לתאוות, לרצונות הזולים? אני רוצה, ומקבלת.
אבל מה יהא על העתיד שלי, המוזנח?
העתיד שחור עכשיו. מלא בחוסר, בעצב, בחרטה. וזה העונש שלי מאלהים, אולי. אני לא ברמתו כדי לדעת, אבל אני ברמתי כדי לקוות.
כן, לקוות. שאולי עוד לא הכל אבוד. שיש לי סיכוי להינצל. שהעתיד מלא בדברים טובים. ואני הרי באמת מאמינה בזה. לא ייתכן שיהיה לי עתיד דכאוני, לאף אחד מאיתנו. אני מכירה בכוחות שלנו, של כולנו. אנחנו חזקים. אנחנו הילדים שלו, האחים שלנו, ואנחנו בזכות עצמנו. יש בנו כוח מופלא, אני יודעת. ללא כל ספק.
ולכן העתיד שלנו מלא באפשרויות. ולכן אני יכולה להבטיח שיהיה בסדר. כי אם לא ניכנע, אם נהיה אמיתיים עם עצמנו, הכל יהיה בסדר. אנחנו בנויים בצורה הזו. ואנחנו הרי מלאים בכוחות, אנחנו יכולים להגיע לזה.
בבקשה, אני יודעת שאני יכולה לעזור להגיע לאמת הזו.
אני בעצמי עוד לא הגעתי, ואני רק בדרך. תשאלו את הדיכאון שאובחן אצלי שוב, תשאלו את הדחפים הכפייתיים שלי, את השיגעון. אבל אני לפחות יודעת שיש בי שבבים שנלחמים. ואותם, אותם צריך לעודד.
והכי מצחיק, שאחרי כל זה, אני בכלל חושבת שהגרוע מכל עוד לפניי.