מול הים עם תפילין.
האש בוורידים,
הוא בא לקחת אותך.
הוא שחור כמו שק לבן. כמו מלאך.
מול הים עם תפילין.
עם ספר תפילות וספר קללות,
רד איתי למצולות
לך לאיבוד בשדות
(אלג'יר)
אז הלכי לאיבוד בשדות, ושם פלטתי תפילה אחר תפילה מלוכלכת. מטונפות מזיעה משתנקת וברגליים יחפות. והן אינן, בעצם, נדפו להן ברוח, נמעכו תחת רגליים נעולות נעליים, השמיעו קול רחש מתפרק והתפוררו לעפר.
ואת ההלל הוצאתי היום במילים רצוצות. מנסה לעשות כמה שיותר דברים תוך כדי. כמה דברים שאפשר להגיד ועוד לעקוב אחרי הטקסט. כדי לא להיות מודע לו. כי איך אוכל להלל ולשיר שיר כלשהו, וליבי כה נכרי לי, והאדמה הנעה בין אצבעות רגליי כה זרה?
ואכן, גם לכתוב אי אפשר בבדידות הזאת. באובדן הזה שרק מתחפר בתוך עצמו.
מן מקום כזה של חלל פנוי שאין בו אלהים כלל וכלל. פנוי, ואפילו אני איני בתוכו, כי אין אני (המילים הגבוהות של הפילוסופיה מתחברות כה יפה עם המציאות המרירה).
ואין לשיר, או לכתוב או לנגן. אין מפט מהיעדר האלהים (שהוא בעצם היעדר האני) במבוך הזה.
ואני רוצה לצעוק אליו שיוציא אותי, אבל הוא איננו, הוא איננו. ואני כה לבד, כה לבד, ואני.