אתמול הייתה הפעולת פרידה של המדריכה, והיא עשתה את הדבר הזה שיש לכל אחת פנקס וכולן כותבות לה בתוכו מכתב קצר/משו קטן/תכונה טובה. הדבר המוכר הזה
ועכשיו קראתי את זה.
וכולן רשמו על הרוגע שלי, על השמחת חיים הטבעית שיש בי. ועל איך שאני מקבלת כל אחת איך שהיא ומצליחה להתחבר לכולן. ואיך שאני ממש נחמדה לכל אחת ואחת גם אם אין לי מצב רוח
ופשוט
למה כולן רואות את זה חוץ ממני?
או שפשוט הצלחתי לעבוד עליהן ככ טוב ככה שהן חושבות שאני באמת כזאת
כי אין בי שמחת חיים. להיפך
ואני ממש לא מתייחסת לכולן יפה. במיוחד כשאין לי מצב רוח
ואני בכלל לא מצליחה לקבל כל אחת כמו שהיא. יש בנות שאני בקושי מסוגלת לראות בגלל איך שהן
זה פשוט לא נחמד לראות איך הצביעות שלי תפסה כלכך חזק
וכל התסכול יוצא החוצה
(מזל שאני רגועה במת, קיבלתי אתזה יחסית טוב
|מטומטם|)
אופ
זה סתם כואב