כל שיחת הכרות:

-כן, השם משפחה גמרא.

-כותבים את זה ג,מ,ר,א.

-לא, אני לא תוניסאית (אני נראת לכם תוניסאית?! אני בצבע של קיר) 

-כן, אנחנו אשכנזים.

-לא, אנחנו לא גרים.

-לא, אני לא יודעת מה המקור.

-כן, זה עובר כמה דורות, בדיוק.

-כבר אמרתי- זה גימל מם ריש אלף.

-לא, לא ה' בסוף, א'.

-כן, ככה.

-ביי, היה נחמד להכיר.

|ממלמל| |מביט מבט למרומים| מתי זה יגמר, מתי?!

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול