ואז פתחתי את הערוץ וראיתי הודעה על הפיגוע, והנרצח.
ועכשיו כבר אין לי מצב רוח לספר לכם.
ברוך דיין האמת.
בואו נתעורר כבר
אוף
זכרונות
ובדיוק השבת קראתי הרבה שכול. ואז הפיגוע הזה
והמחבלים האלה. ימח שמם
ואני כל כך רוצה כבר תחיית המתים
ומצד אחד אני רוצה לכאוב,
ומצד שני לשמוח
ואני לא יודעת למי לאפשר
ופתאום אני כ"כ מזדהה עם רוני מפסיעות בחול,
אבל בקטנה.
אבל מזדהה
ואוף
שיהיה לכולנו ולכל עם ישראל שבוע טוב.
"על כן אמרתי שעו מני, אמרר בבכי
אל תאיצו לנחמני על שוד בת עמי"
כל כך התאים לי הפסוק הזה עכשיו
כל כך עצוב לי
ויש לחלוחית כל פעם שאני פותחת את הערוץ-
הנרצח בפיגוע: דני גונן מלוד
והתמונה
והחיוך
והלב
וההרגשה
והדמעות בפנים שלא רוצות לצאת
אולי אני פשוט אברח לאי שקט בלי בעיות
ואז לא יהיה מוות
וגם לא יהיה חיים.
אז אני אשאר
אח
כואב כל כך
עוד משפחה שנהרסה,
עוד אחיינית שבוכה בשקט.
כמוני
(ושום סמליל
לא יצליח לסמל את ההרגשה.)
אני צריכה אותך פה.
חבל שאתה לא פה
אם היית פה
לא הייתי בוכה
(אולי אני צריכה להכאיב לעצמי
כדי לבכות מכאב
ובדרך להוציא הכל החוצה?
לא טוב לו בבטן
מצד שני
זה נעים)
אני כבר לא אנגן
ואין לי חשק להדפיס את התמונות של המשפחה,
אני מרגישה שמישהו חסר
למרות שהחסר הוא
לכאורה לא שלי
וכל מילה שאני קוראת
רק מעצימה את התחושות
מדהים ועצוב
איך שהכל מתחבר יחד
לכאב אחד גדול
שהמשפחה תנוחם
ושאנחנו כולנו לא נוסיף לדאבה
אמן.
מהפה שלך
לאוזן של אלוקים
אין לי שום קשר לנרצח
חוץ מאותו קשר דם שיש בין כולנו לבינו.
זה עדיין כואב.
נהרס לי כל המצברוח
ברור שלמשפחה יותר כואב
אבל לכל בנאדם נורמלי עם קצת רגש בעולם גם צריך לכאוב
אפילו קצת
כל כך טוב לבכות
זה משחרר.
רוצים לשמוע את אוסף הפסוקים והאמרות שרצים לי עכשיו בראש בערבוביה וגורמים לסלט?
הנה.
מצד אחד "אל תאיצו לנחמני על שוד בת עמי"
מצד שני "נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך"
ומצד שלישי "והיה ה' למלך על כל הארץ... ביום ההוא יהיה ה' אחד"
ומנגד שלל פסוקי התהילים שמתחברים לי בראש לפיגוע.
יעל
~אורטל~אחרונהמעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
