במדבר, כ"א
ד וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ:
ה וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל:
זו איננה התלונה הראשונה של דור המדבר, אך כאן זו התלונה הקשה ביותר!
למה? נתבונן בתלונות הקודמות:
יא וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם:
יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:
^התלונה מופנית למשה.
יב וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה:
יג הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר:
^גם כאן מתלוננים לפני משה.
א וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:
ב וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:
ג וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ד'.
ד וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ד' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ:
ה וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת:
^גם כאן, התלונה מופנית אל משה ואהרון.
נחזור לפסוק בפרשתנו:
ה וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל:
מההשוואה לשאר התלונות מבינים שבפרשתנו זו התלונה הקשה ביותר:
"בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה"-השוו עבד לקונו: למה העליתנו-שניהם שוים: (רש"י) [התרעומת כלפי הקב"ה!]
כמו כן, עמ"י טוענים שאין לחם ומים-אז איך הגיוני שהם מתקיימים? בהמשך הפס' רשום "בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל"-
אזי יש לחם ומים-שהם ניסיים ואינם טבעיים. יש כאן כפיות טובה, עמ"י זוכה לקיום ניסי במקום שבדרך הטבע אין יכולת קיום,
לאחר כל זה הם מתלוננים נגד הקיום הניסי ועל זה באה התגובה האלוקית:
ו וַיְשַׁלַּח ד' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל:
מדוע העונש דווקא בנחשים?
אפשר לתרץ את זה-"כי אלו החיות שיש במדבר":
טו הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב.. [דברים, ח']
אם כך, אז מדוע לא עקרבים?
הנחש מבטא את שיא כפיות הטובה:
א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים;[בראשית, ג']
הנחש היה חכם ובמקום להכיר תודה לקב"ה הוא השתמש בחוכמתו לרעה וכפר בטובה.
"וכן מצינו בנחש הקדמוני...אמר הקב"ה: אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה, ועכשיו (בראשית ג') ארור הוא מכל הבהמה ומכל חית השדה; אני אמרתי יהלך בקומה זקופה, עכשיו על גחונו ילך.
לכן ד' העניש את עמ"י בנחשים-מידה כנגד מידה (על כפיות טובתם), שיודו (יכירו טובה) על החיים הניסיים שד' העניק להם. וכן-
"..שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש; והני מילי דלא כרע במודים.."
לכאורה נראה שהכוונה כאן, שעמוד שדרתו של אדם נעשה נחש 7 שנים לאחר מותו.
"דעניין הכריעה לשם ד', היא הכנעה והשפלה היפך מעשה הנחש" [בבא קמא ט"ז ע"א ובמהרש"א שם]
הכריעה זו הכרת תודה-שזהו ההפך ממעשה הנחש הקדמוני.
כאן מפורש שאדם ש7 שנים לא מכיר תודה לקב"ה-הוא נחש! (כפוי טובה-כמו הנחש)
למרות שהולך זקוף על שתיים..
(המספר 7 הוא ביטוי לשלמות המציאות. אדם זה הופך לנחש בחייו..)
נחזור לתחילת הפסוק:
ו וַיְשַׁלַּח ד' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל:
לעומת-
ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל-עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. [בראשית, ל"ב]
מדוע בפרשתנו התורה משתמשת בבניין פיעל- וַיְשַׁלַּח ולא בבניין פעל (קל)- וַיִּשְׁלַח ?
נשווה לפסוקים נוספים כדי לראות את הבדל בעניין:
יד וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה: [בראשית, ל"ז] ^בניין פעל-יעקב שלח את יוסף
ז וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:
ח וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
^ בניין פיעל-הכוונה, שחרר, איפשר לצאת.
ט וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה: [בראשית, ח'] ^במכוון.
וַיִּשְׁלַח- הכוונה שליחות.
וַיְשַׁלַּח ד' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים- הכוונה, איפשר לצאת. (שחרר את הנחשים לנהוג כטבעם) :
"ולפי זה דן אותם ד' יתעלה על פי דרכם (מידה כנגד מידה). אמר כיון שאין חפצכם לחיות כי אם על המנהג הטבעי,
אף אני אעשה זאת לכם, שאניח הנחשים השרפים אשר במדבר הגדול ההוא לטבעם, ולא אחסום פיהם מהזיק להם, כמו שעשיתי עד הנה, וכן עשה: "וַיְשַׁלַּח ד' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל"
[עקידת יצחק במדבר שער אחד ושמונים]
הקב"ה אומר לישראל-אתם רוצים לחיות בדרך הטבע ולא באופן ניסי, אזי אני מאפשר לנחשים שינהגו בדרך הטבע..עד כה חסמתי אותם, אך אם לא טוב לכם כך-אתם רוצים לחיות בדרך הטבע-אשחרר אותם.
הקב"ה לא שלח את הנחשים בכוונה (בניגוד לשליחות-שזהו דבר מכוון), אלא שחרר אותם שיפעלו בדרך הטבע.
עד כאן ראינו את עניין המידה כנגד מידה, ישנו פירוש נוסף למה דווקא ע"י נחש:
ח וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי:
"וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים" [משנה ראש השנה ג', ח']
"והיה כל הנשוך וראה אותו וחי אמאי אלא כד סליק לעינוי וחמי דיוקנא דההוא דנשיך ליה הוה דחיל וצלי קדם יי'
[למה, אלא כשמעלה עיניו ורואה הצורה של אותו שנשכו היה מפחד ומתפלל לפני ד']
והוה ידע דאיהו עונשא דחייביא
[והיה יודע שזה היא עונש לרשעים]
כל זמנא דברא חמי רצועה דאבוי דחיל מאבוי, אשתזיב מרצועה אשתזיב מכלא
[כל זמן שהבן רואה את הרצועה של אביו הוא מפחד מאביו, ניצל מן הרצועה ניצל מכל]
מאן גרים ליה לאשתזבא ההוא דחמי בעינוי ההוא רצועה
[מי גרם לו להינצל, הוא מה שראה בעיניו אותה רצועה]
ההוא רצועה גרים ליה לאשתזבא, ועל דא וראה אותו וחי חמי רצועה דאלקי ליה ואיהו עביד ליה לאשתזבא
[אותה רצועה גרמה לו להינצל. וע"כ, וראה אותו וחי, ראה הרצועה שהכה אותו, והיא גורמת לו להינצל].
[זוהר שלח לך (רעיא מהימנא) קע"ה ע"א]
ראיית הנחש היא זו שמעוררת לתפילה,לתשובה,לתיקון.כמו שיראת הבן גורמת לבן להינצל
בלי חסדי ד' והשגחה מיוחדת-אורבות לנו סכנות כל הזמן, רק שהקב"ה מקיימנו ומצילנו..
"אמר רב כהנא: כשחלה רבי ישמעאל ברבי יוסי שלח לו רבי: אמור לנו שנים ושלשה דברים שאמרת לנו משום אביך.
שלח לו, כך אמר אבא: מאי דכתיב (תהילים קיז) הללו את ד' כל גוים, אומות העולם מאי עבידתייהו? הכי קאמר:
הללו את ד' כל גוים-אגבורות ונפלאות דעביד בהדייהו, כל שכן אנו דגבר עלינו חסדו.
למה אומות העולם צריכים לשבח את ד'? הרי נאמר "גבר עלינו חסדו"
הללו את ד' כל גויים-על החסדים שעשה עמהם, כל שכן אנו-כי גבר עלינו חסדו..
"אומות העולם מאי עבידתייהו-לשבוחי, משום דגבר עלינו חסדו, הא עלן לשבוחי.
אגבורות ונפלאות-דחזיתו שעשה לי"
[מסכת פסחים קיח ע"ב ורש"י שם]
שהם (אומות העולם) ראו שד' עשה לנו. כיוון שיש דברים שהיהודים לא ידעו שהם נס, כי הם לא ידעו בכלל שרצו להרע להם. אבל הגוי יודע את הנס כי הוא מכיר את רצונותיו-להרע לעמ"י.
הרב הדגים את הענין ע"י סיפור:
היה יהודי שכל בוקר היה משכים ללימוד הדף היומי עוד לפני התפילה. גוי אחד ראה אותו ורצה לפגוע בו,
הוא החליט לחפור בור כדי שהיהודי יפול בו-כי הוא הולך בלילה[בזמן שיש עוד חושך]
באותו זמן הסתכל הגוי ביהודי שהלך לדרכו וראה שאותו יהודי הגיע עד לבור וחזר.
[היהודי הגיע עד לבור ונזכר ששכח את משקפיו, ובלעדיהן לא יכול ללמוד]
וכאשר חזר לאחר מכן עבר את הבור-וכבר ראה אותו..
היהודי לא ידע שזה נס-אך הגוי ראה שזהו נס..
ד' מיטיב עמנו כ"כ הרבה חסדים שלחלקם איננו מודעים כלל! כך שצריכה להיות הכרת תודה עמוקה,
כמו שאומרים ב"מודים אנחנו לך"-מודים על ניסים שהשי"ת עושה לכלל ישראל בכל הדורות, ובמיוחד בדורנו-
דור שיבתנו לארצנו, לציון ולירושלים. צריכים להיות מלאים בהכרת תודה ומתוך כך צריכים להשתדל לפעול עם אל כדי להתקדם בתהליך גאולתנו 
