עמדתי מול מסך ולא האמנתי למה שאני רואה. התביישתי כל כך. היו פעמים שממש לא הייתי מסוגל להסתכל. זה היה קשה. ועוד חשבתי שאני נהנה... הרגשתי כישלון צורב. תחושת החמצה שאני לא זוכר כמותה. כשהבטתי מדי פעם במסך השני וראיתי איך זה יכול היה להיראות, הרגשתי שאני לא מסוגל יותר.
צעקתי: ''תוציאו אותי מכאן, אני לא מסוגל יותר!!''
אבל זה נמשך עוד ועוד.
צרחתי: ''די, תוציאו אותי מכאן, בבקשה!!!''
אבל זה המשיך, והמשיך, והמשיך.
''די!!! מספיק עם זה!!! הבנתי!!! הבנתי!!!''
''ניר! ניר! קום כבר. מה נסגר אתך??? מה אתה צועק על הבוקר?" " וואי אחי, סליחה. מה השעה?" "שמונה". "אני רץ לתפילה". "לתפילה? הכל בסדר אתך? אתה חולה או משהו? מתי בשבועיים שעברו מאז תחילת החופש קמת לפני אחת? חוץ מזה, יש מניינים עד אחד עשרה. ומה חלמת שגרם לך לצעוק ככה?" "וואי תומר אחי, זה היה מטורף, זה היה משהו מטורף, אתה לא מאמין". "אני מאמין. אם זה גרם לךלקום בשמונה בבוקר זה כנראה באמת היה משהוא מטורף". "אז תשמע, אני עומד שם בשמיים ורואה במסך את החופש עובר לי מול הפנים". "מסך? שמיים? אחי, נראה לי אתה צריך ללכת לישון מוקדם יותר". "עזוב את זה תומר. תשמע מה קורה שם". "אני שומע, תמשיך". אז אני עומד שם ורואה את כל הזמן שמרחתי, את הימים שהעברתי במיטה עד הצהריים. את השעות בפייסבוק. ואני מת מבושה. אחי, אני לא יכול לתאר לך איך הרגשתי. כאלו אני מול אצטדיון טדי, בפיג'מה. רציתי לקבור את עצמי באדמה. וליד המסך הזה, אני רואה איך החופש הזה היה יכול להראות. זה שיתק אותי. רציתי שזה ייגמר. צעקתי, צרחתי. זה דקר לי את הלב. וזה לא נגמר. נמשך ונמשך. ו... ואז התעוררתי.. זה היה ממש גיהנום!"
§§§
כולנו מכירים את התחושה הזאת. תחושת ההחמצה שמתעוררת אצלנו, לפעמים אחרי כמה שעות במחשב, או סתם בסוף עוד יום שנמרח. החופש הגדול הוא הצטברות של זמן פנוי שיכול להיות 'חבל על הזמן', או שבאמת נרגיש בסוף שחבל על הזמן שבזבזנו.. זה תלוי בנו. (מ'בשביל הנשמה')
"ודע שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד, והעיקר שלא יתפחד כלל" (רבי נחמן מברסלב)
צעקתי: ''תוציאו אותי מכאן, אני לא מסוגל יותר!!''
אבל זה נמשך עוד ועוד.
צרחתי: ''די, תוציאו אותי מכאן, בבקשה!!!''
אבל זה המשיך, והמשיך, והמשיך.
''די!!! מספיק עם זה!!! הבנתי!!! הבנתי!!!''
''ניר! ניר! קום כבר. מה נסגר אתך??? מה אתה צועק על הבוקר?" " וואי אחי, סליחה. מה השעה?" "שמונה". "אני רץ לתפילה". "לתפילה? הכל בסדר אתך? אתה חולה או משהו? מתי בשבועיים שעברו מאז תחילת החופש קמת לפני אחת? חוץ מזה, יש מניינים עד אחד עשרה. ומה חלמת שגרם לך לצעוק ככה?" "וואי תומר אחי, זה היה מטורף, זה היה משהו מטורף, אתה לא מאמין". "אני מאמין. אם זה גרם לךלקום בשמונה בבוקר זה כנראה באמת היה משהוא מטורף". "אז תשמע, אני עומד שם בשמיים ורואה במסך את החופש עובר לי מול הפנים". "מסך? שמיים? אחי, נראה לי אתה צריך ללכת לישון מוקדם יותר". "עזוב את זה תומר. תשמע מה קורה שם". "אני שומע, תמשיך". אז אני עומד שם ורואה את כל הזמן שמרחתי, את הימים שהעברתי במיטה עד הצהריים. את השעות בפייסבוק. ואני מת מבושה. אחי, אני לא יכול לתאר לך איך הרגשתי. כאלו אני מול אצטדיון טדי, בפיג'מה. רציתי לקבור את עצמי באדמה. וליד המסך הזה, אני רואה איך החופש הזה היה יכול להראות. זה שיתק אותי. רציתי שזה ייגמר. צעקתי, צרחתי. זה דקר לי את הלב. וזה לא נגמר. נמשך ונמשך. ו... ואז התעוררתי.. זה היה ממש גיהנום!"
§§§
כולנו מכירים את התחושה הזאת. תחושת ההחמצה שמתעוררת אצלנו, לפעמים אחרי כמה שעות במחשב, או סתם בסוף עוד יום שנמרח. החופש הגדול הוא הצטברות של זמן פנוי שיכול להיות 'חבל על הזמן', או שבאמת נרגיש בסוף שחבל על הזמן שבזבזנו.. זה תלוי בנו. (מ'בשביל הנשמה')
"ודע שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד, והעיקר שלא יתפחד כלל" (רבי נחמן מברסלב)
