באזני ילד אספר - אורי צבי גרינברג
ילד עברי, בביתי בציון המשפלת. ערב. דמדום. אני שח - ואתה לברכי.
לך, חביבי, אספר את ספור המעשה במשיח הטוב שלא בא.
לגדולים פה ממך לא אספר, חביבי. לגדולים אין עינים כאלה ויקר שכזה אשר בעיניך.
גדולים לא יקשיבו כמוך, אטמם מאד הגורל בציון, ונפשם משולה למנורת כלי חרס בכפר...
ויגונם לא יזרח בשתי דמעות נפלאות כאשר בעיניך;
ולא אוכל נשק במצחם כאשר במצחך בעת אספר את ספור האסון במשיח - - -
הוא לא בא, המשיח... כנשר הוא עף מעל לתהומות הדמים.
אני שמעתי ביום ובלילה את משק כנפיו.
ועד לחוף יפו הגיע בצורת אדם עם ילקוט עלי שכם: עני ואביון בר חזון ובר חרב - - -
...הוא היה כה קרוב... היה פה. כבעבוע היין מכד אלי כוס כן שמעתי לבעבוע דמו.
אני שמעתיו מדלג מני הר אלי הר, כצבי וכיעל פסיעותיו על כל סלע גבה ;
אך אל הר הר-הבית לא בא: זה ההר היחיד שעליו לא דרך ברגליו.
הוא הגיע רק עד המבוא, רק עד סף המלכות - ושם הרוכלים מצאוהו: בהוד יקוד כעש...
ויקבלו את פניו שם ... בלעג ובכחש שפתם העברית - - הרוכלים!
מה הגידו לו אז? - אני שמעתי אזי מה הגידו:
שגית, ההלך. בכל דור יש כזה השוגה, החוזה חזון שווא: מלכות ירושלים... ה-ה.
ובכל דור הננו כך עומדים על הסף ללמד בינה לחוזים השוגים:
ירושלים צריכה דוד עשיר, שק טבין ותקילין, לבנות בה בתים ולסחר, לאכול ולשתות.
בלי מקדש אלהים על ההר ובלי כס למלכנו דוד ובלי שלטי גבורים.
ירושלים צריכה עגל-פז ולא דמות בר גיורא: עני ואביון בר חזון ובר חרב...
...ולא רע כי השלט הבריטי בחומת העיר;
ולא רע כי ערב במרום הר ואנחנו בעמק - -בנת, ההלך?
ויהי כי סימו דברם וצחקו אז: ה-ה, התעות המשיח: כמי שנחתך בסכין.
גם אני התעותי, כמי שנחתך בסכין.
אלו קמו עליו בסכין ותקעו בו בלב - וזנק עם סכין בלבו מעל לגופיהם.
אך יען בלעג דקרוהו - נצחוהו אזי,
הרוכלים.
ואני שמעתיו שואל בדם-פה: ואים הדורות שחכו לבואי...
ואני שמעתיו גומר: אין אתי הדורות... אבוי לי, אבוי...
וישט המשיח ויט את דרכו - ואל אן לא יודע אני, לא יודע אני, המספר.
... ואולי הלך לו לבדידות בבודד מכל מבצרי העולם...
... אולי הוא היה זה אשר על בדמות נשר מנחל קדרון
ועף, עג עגול על פני הר הבית ויבך.
אני ראיתי אותו עג עגול ושמעתי בכיו. עוף בוכה... ואמרתי אזי: עוף בוכה, האין זאת
אחרית התוחלת, עגול הפרידה: הסיום?
משיחיות ישראל בדמות עוף מהר הבית נפרדת...
שוב לאלפים שנה... מי יודע אם לא.
סוף שנות העשרים ושנות השלושים מהוות כידוע שנות מפנה בשירה העברית. השירה מתחילה ללכת בדרך אחרת ממה שסימן לה אחד מאבותיה הדגולים חיים נחמן ביאליק. שניים מיוצרי התמורות - אברהם שלונסקי ואורי צבי גרינברג - יצרו כל אחד את נתיבו המיוחד. אך מה מדהים לראות: על אף ההבדל ביניהם יש דמיון מה בנושאיהם. והנה, עניין קולו הלא-נשמע של אלהים, כמו גם מוטיב ה'רוכלים', הכרך וזרותו של האדם, מופיעים בואריאציות רבות בעלות גוון לאומי וגם אישי הן בשירתו של אברהם שלונסקי (עיין 'דעות' 7) והן בשירתו של אורי צבי גרינברג. שניהם מכנים בשם 'רוכלים' את הבזים לבשורת האמת ומלעגים לה. בשירו 'לא זה הדור' שופך שלונסקי את זעמו על אנשי הדור המגדפים את העטרת ואומר: "אני שומע שוב תרועות בבית הבעל / המית רוכלים..."
לטענתו בשורת האל אינה יכולה להישמע באוזני הדור הרועש וההומה, המשחית בטומאתו את דברי אלוהים.
גם אורי צבי ביצירה שלפנינו - 'באוזני ילד אספר' - מגלגל את אשמת בשורת אלוהים הלא-נשמעת אל כתפי העם, ה'רוכלים': "אך יען בלעג דקרוהו... הרוכלים".
אנו שומעים על המשיח שבא לירושלים "בצורת אדם עם ילקוט עלי שכם עני ואביון בר חזון" אבל אף אחד לא מאמין לו, מסרבים להקשיב לדבריו. או אז מסתלק המשיח והולך לו לדרכו: "וישט המשיח ויט את דרכו...".
היצירה משרטטת רגע של החמצה איומה בחיי העם: העם מאבד בעצמו את גאולתו. ההחמצה אינה מתוארת כארוע בודד וטראגי המנוגד לדרך הטבע אלא כהחמצה טיפוסית, כתהליך בלתי נמנע החוזר על עצמו ומשקף, כמו גם נובע, מאופיו של העם. אופיו הוא גורלו, טוען אורי צבי בזעם.
אדישות העם וליבו האטום מתוארים כבר בראש השיר שעה שמכריז המשורר כי את סיפור ההחמצה לא יספר לאנשי העם הבוגרים כי אם לילד עברי קטן: "... לגדולים פה ממך לא אספר חביבי... ויגונם לא יזרח בשתי דמעות נפלאות כאשר בעיניך בעת אספר את סיפור האסון במשיח---".
פניית הדובר אל ילד טהור-לב מוציאה אל מחוץ לתחום את בוגרי העם ומחריפה כך את עוצמת חטאם. אומנם, טומאתם היא היא נושא היצירה אך היא חמורה מדי מכדי שידבר אתם עליה. אין הם ברי שיח עוד. המשורר משול לאדם שהתייאש מלפנות אל האדם שפשע לו ותחת זאת מתלונן עליו אצל רשויות הצדק.
אחר הפנייה אל הילד הקט מגולל המספר את סיפור המעשה על המשיח שבא ולא התקבל. בעזרת קווי בדיון טווה המשורר ופורש לנגד עינינו רקמה סיפורית שלמה, ההופכת לכתב אשמה בוטה נגד העם. המשיח, המתואר 'ברעמת קרניים בוערת' ו'במפתח האש בידו לשערי המקדש', מגיע ל'סף המלכות'. שם פוגשים אותו אותם אנשים שטחיים וטמאים - המכונים אצל אצ"ג 'רוכלים' - ואז הם אומרים לו: "שגית, ההלך. בכל דור יש כזה השוגה, החוזה חזון שווא... ירושלים צריכה דוד עשיר... בלי מקדש אלוהים...".
המשיח נתפש בעיני ה'רוכלים' כעני תמהוני ומוזר. הם אינם מאמינים לו כי בידו הבשורה. יתר על כן, לדעתם ירושלים זקוקה לבשורה אחרת מזו שלו. ירושלים זקוקה ל'עגל פז', לכסף ולא לבשורה רוחנית. לטענתם גם "לא רע כי השלט הבריטי בחומת העיר..." כך, ה'רוכלים' גם אשמים כי שלטון בריטי זר שולט בארץ. כאן נרמזת השקפתו הידועה של אורי צבי לפיה עצמאות ישראל תלויה במצבו הרוחני; ככל שיבין את מהותו הרוחנית כן יוכל להילחם, לקבל את עצמאותו המדינית ולהיגאל.
במלותיו העולות על גדותיהן, ובדרכו השירית האקספרסיוניסטית, שופך אורי צבי גרינברג את זעמו הבלתי נלאה ומעמיד לפנינו ביקורת נוקבת, חריפה ובוטה, כנגד 'רוכלי העם'. אורי צבי משוכנע כי לו הציבור היה רוצה היה נגאל. ממש כסיפור הידוע על אותו אדם שבאטימות ליבו, קשיחותו וסגירותו לא ראה את האוצר המונח תחת הגשר הסמוך לו לביתו שלו ויצא לחפשו בארצות רחוקות...
כך הופך אורי צבי על פיה את הציפייה הפסיבית לביאת המשיח. לדעתו, בני העם הם האשמים היחידים בכך שהגאולה עוד לא באה. הסיפור מחריף את הפשע אף יותר: בני העם אינם רק מעכבי הגאולה אלא מסלקי הגאולה, אולי לנצח.
לאורך היצירה נוצר ניגוד בין הדובר לבין הציבור אשר כנגדו שולח הדובר אצבע מאשימה. המשורר מעמיד את עצמו כאדם שחושיו מחודדים יותר, שעל כן הוא שומע, מבחין במתרחש ורואה עצמו חייב להודיע על כך: "אני שמעתי ביום ובלילה את משק כנפיו..." ; "ואני הכרתיו..." ; "אני שמעתיו מדלג מני הר אלי הר..." ; ועוד כיוצא באלה.
רצף הביטויים הללו - המעמיד את הדובר בעמדה של נביא וחוזה - חותר אל שיאו ככל שנוצרת הזדהות בין הדובר לבין המשיח. ההזדהות מתגלה בתיאור לעגם של ה'רוכלים': "ויהי כי סיימו דברם וצחקו אז: ה-ה, התעוות המשיח כמי שנחתך בסכין. גם אני התעותי, כמי שנחתך בסכין".
ההזדהות הופכת לזהות. זיהוי המשורר עם המשיח בולט בקטע יצירה שלא צוטט לעיל. אחר תיאור דחייתו של המשיח, ותמיהה לאן הלך, מעמיד הדובר כמה אפשרויות למקום הימצאו של המשיח וכך הוא אומר: "אולי בי הוא נכנס: הוא יושב בצלעות ולוהט וזועם ונוהם כדבוק הארי... ואני מאכילהו בשר מן החי ומשקהו דם טוב מני יין ואני מנגן לו... קינות וסליחות ותפילות מאבות אבותי...".
אכן, אותו הניגוד שנוצר בראשונה בין הדובר הרואה-שומע לבין בני העם האטומים מחריף כאן והופך לניגוד בין הדובר כגואל לבין בני העם כמסלקי הגאולה.
היצירה מסתיימת בניצחון הרשעים. בלית ברירה נפרד המשיח מהר הבית ועוזב: "משיחיות ישראל בדמות עוף מהר הבית נפרדת... אל הים".
מהלך היצירה משקף את מה שסיפר אורי צבי עצמו בראיון שערך עמו רפאל בשן בשנת תשל"ז:
באחד הלילות בשנת 1929 והנה אני חולם חלום. בחלומי אני רואה את הר הבית שמעליו מרחף נשר ומסביבו עומדים מעגלים-מעגלים של יהודים ומהר הבית יש מורד ישר אל הים. ומזה ומזה עומדים שני טורים של חיילים מכל חילות העולם, והרגשתי בחלום ששכינת ישראל נפרדת מהר הבית. התעוררתי ובכיתי מאד וכל בני הבית התעוררו לקול בכיי ושאלו: מה קרה? מה קרה? אותו בוקר הלכתי לרב קוק ומצאתיו עטוף בטליתו. סיפרתי לו על החלום שחלמתי. הוא לא הוציא הגה מפיו, רק נטל את ידי בכף ידו ודמעות זלגו מעיניו. ואז הלכתי הביתה וכתבתי את 'באוזני ילד אספר'... .
