הוא תמיד חשב שהמקום הזה הוא פח האשפה הגדול בעולם
לשם זורקים הצעירים המתנשאים את האנשים שכבר לא יביאו תועלת לעולם לדעתם, המבוגרים
כולם מסביבו נראו כאילו קימטו אותם היטב לפני שהשליכו אותם
ובינו לבין עצמו הבין למה הם הגיעו לשם הם היו מרוטים ומשומשים אחרי השעות הטובות שלהם
תמיד כשהמחשבות האלה עברו במוחו משהו בו התקומם על זה שילדיו שמו אותו שם
בפניהם הוא קרא לבית האבות 'מחנה ריכוז לזקנים' או 'חירייה ב''
לזקנים שנחשבו לחבריו הוא רק חייך את החיוך החצי מתוק חצי מריר שלו ושתק
(*נכתב בעקבות שיחה עם קרוב משפחה מבוגר ועל פי תחושתו כפי שהבנתי*)