אני לא מצליח להירדם הלילה. מחשבות מתרוצצות לי בראש בלי הפסקה. שורות מהמונולוגים שלי. יסודות מהטבלה המחזורית שאני צריך לשנן. משפטים מתמטיים שאני אמור להבין. אוליביה. אוגי.
המילים של מירנדה לא מרפות ממני: היקום לא חייך אל אוגי פולמן.
אני חושב הרבה על האמירה הזאת, על המשמעות שלה. היא צודקת. היקום לא חייך אל אוגי פולמן. במה פשע הילד הקטן הזה שמצדיק עונש כזה? במה פשעו הוריו? או אוליביה? היא אמרה לי פעם שאיזה רופא אמר להורים שלה שיש סיכוי של אחד לארבעה מיליון שמישהו ילקה בשילוב התסמונות שיצר את הפנים של אוגי. נו, זה לא הופך את היקום להגרלת לוטו אחת גדולה? אתה קונה כרטיס כשאתה נולד. וזה אקראי לגמרי אם קיבלת כרטיס טוב או רע. עניין של מזל בלבד.
הראש שלי מסתחרר, ואז באות מחשבות מרגיעות, כמו טרצה מונמכת באקורד מיז'ורי. לא, לא. לא הכול אקראי. אם הכול באמת היה אקראי, היקום היה נוטש אותנו לגמרי. והוא לא עושה את זה. הוא דואג ליצירות השבריריות ביותר שלו בדרכים שאנחנו לא תופסים אותן. כמו למשל באמצעות הורים שאוהבים אותך בצורה עיוורת. ואחות גדולה שנתקפת רגשי אשם בגלל שהתייחסה אליך בצורה אנושית. וילד קטן עם קול מחוספס שהחברים שלו נטשו אותו בגללך. ואפילו נערה ורודת שיער שנושאת את התמונה שלך בארנק. אולי הכול מזל, אבל בסוף היקום עושה את האיזונים הנחוצים. היקום דואג לכל הציפורים שלו.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם