על כל דבר קטן, מילה של שלוש אותיות, אני מתכווצת
ולא נושמת
מעניין, שרק אחרי חודש וחצי אני מצליחה להבין כמה רע זה היה
ולכאוב את זה, ולא לסלוח
**
אני מתגעגעת. ככה זה היה וככה זה עכשיו וככה זה כנראה גם יהיה
לא כולם יכולים להבין את זה, אבל אני מאמינה, שבעולם הטוב שלנו, ישנם מספיק אנשים שמכילים, שמבינים, שמרשים לכאוב כל כך את הדברים הרעים הקטנים
**
מותר לי לבכות
מותר לי לכאוב
כאב תמיד יהיה, תמיד
לא כי אני חולה, לא כי אני רגישה, לא כי אני אישה
פשוט כי אדם הוא אדם
ואני היא אני
וצריך ללמוד לתת מקום לכאב
ולכאוב
ואחר כך לקום
**
וכמו שצריך ללמוד לתת מקום לכאב, כך גם צריך לתת מקום לכל
זה רע, שאני לא יכולה לדבר עליי ועל מה שעובר עליי
כי זה מטלטל מדי
למה, למה דברים נפוצים כל כך צריכים להתחבא?
זה הורג אותנו מבפנים
אני רוצה להסביר למה רע לי
ואי אפשר
כי לא מדברים על זה
**
אומרים
שהיא בשבילו
שתשמור על עצמה למענו
שתחכה לו
שתיתן לו מה שהוא מבקש
(והכל בהרמוניה ובהדדיות, כמובן, אבל בכל הנוגע לזה-)
זה לא נכון
גם הוא
בשבילי
והוא שומר אותו, או לא שומר אותו
אליי
הוא, אולי, הלוואי, מחכה לי
אם רק נבין את זה
כמה טוב יתפשט
רוך
רוך זה מה שחסר כאן
ורוך יקרה
כשנבין
**
רק רציתי לומר לך
שגם אם לנצח תהיי
את לא חייבת להיות
נפגעת חרדה
אשמח אם תאמרו לי (אפשר באישי, הלוואי ומישהו יגיע למקום שזה צריך להיות באישי) מה חשבתם על הקטע הזה. על מה הוא, מה הוא מעביר, מה הסכמתם ומה לא.
תודה רבה מראש

(וכמובן גם הערות על הכתיבה עצמה)




