עבר עריכה על ידי אמאשלהם בתאריך ה' באב תשע"ה 19:00
קראתי את מה שכתבת כמה פעמים ונמענתי מלענות.
כל כך הרבה עבר עלייך.
קשה לי להכיל את מה שאני קוראת, אז לעבור את זה בעצמך?
מאיפה להתחיל?
רוצה לחבק אותך חזק חזק.
להגיד לך שאת בסדר, שעברת הרבה, שלפי תיאורך את מתמודדת בגבורה רבה!
ועם גבורה הזו אני מאמינה שתמצאי חזרה את הדרך לאחדות אמיתי עם אישך!
בסוף ישבתי וכתבתי. מקווה שיעזור.
מאמינה באמת ובתמים שהכל בר תיקון.
ומאחלת לך מכל הלב שזה יהיה במהרה!
יש פה כמה נושאים שונים,
אחד - ההרגשות עקב הניתוח הקיסרי
שניים - ההרגשות עקב מה שהתרחש בסיום הניתוח, עם בעלך, אמך והוריו.
שלוש - התקשורת הזוגית בינך לבין בעלך, מייד לאחר הלידה
ארבע - ההתנהלות של חמותך ביחס לתינוק.
תראי,
לגבי הניתוח - התיאור שאת מתארת - הריקנות, האובדן, חוסר האונים בהתאוששות לבד ללא התינוק וכו' - זה תיאור שחוזר על עצמו מנשים רבות שעברו ניתוח קיסרי (מן הסתם לא כולן, אך רבות מאוד).
ההרגשה שלך היא כל כך מובנת, כל כך טבעית! חשוב שתעבדי את הטראומה הזאת.
אם על ידי הסיפור - לבעלך, לחברה, פה.
אם על ידי איש מקצוע.
את יכולה להיכנס לפורום של נשים שילדו בקיסרי ולשתף שם. אני בטוחה שיהיו שם רבות שהיו במצבך ויבינו אותך. וזה גם עוזר.
לגבי מה שהיה עם המשפחה בסיום הניתוח -
לגבי בעלך - אני מרגישה שזה מעצים את מה שאת מרגישה לגבי הניתוח. מעצים את הריקנות, את הבדידות.
במקום להיות איתך, להבין אותך, לדאוג לך, להתלוות (בהבנה במחשבתו) למקום שבו היית - הוא היה במקום לגמרי אחר.
ברור שאפשר להבין אותו. כמו שאת באת לא מוכנה לניתוח, גם הוא לא. ייתכן מאוד שיש לו תפיסה שזה ניתוח פשוט, שכל כך הרבה נשים עוברות אותו והוא ממש קלי קלות.
חוץ מזה, בינתיים באופן טבעי הוא חווה את רגעי האבהות שלו הראשונים. אמנם למרבה הצער בלעדייך, אך מאוד הגיוני שהאושר היה כל כך גדול שפשוט סינוור אותו, הציף אותו, והוא לא הצליח לראות מעבר.
לגבי המשפחה המורחבת - נכון שיש כאלה שזה לא מפריע להם, אבל נראה לי שזה המיעוט... באופן אישי - לי זה מאוד הפריע. פעם אחת אבא שלי הגיע ישר אחרי הלידה. אחר כך הורי שלחו הודעות לכל המשפחה המורחבת מייד אחרי שהסתיימה הלידה. זה הפריע לי, כי זה מן רגעי אינטמיות שהייתי רוצה קודם לחוות אותם ולהפנים אותם לפני שאני משתפת אותם. מאז כל לידה התלבטנו מתי להודיע (במידה ואימי לא התלוותה אלי, ואם כן זה היה חלק ממה שסיכמנו יחד איתה, אחרי שהסברתי לה כמה שזה חשוב לי). כדי שכולם יהיה רגועים שהכל הסתיים בשלום ב"ה מצד אחד (כי ביקשו שנגיד כשהלידה מתחילה, וכיבדנו את זה), ומצד שני לאפשר את השקט, ההפנמה, את השהייה ברגעי הקדושה ואושר ולהריח אותם ולחוות אותם.
אחרי הלידה הראשונה חמי ז"ל בא לבקר, וזה באמת היה כל כך לא מתאים לי. אפילו שחמותי הגיעה - זה לא התאים לי. הייתי אחרי חוויה ארוכה ומתישה, שעוד לא התחלתי לעכל... הייתי נראית זוועה. מרוב הלחץ שהפעלתי בלידה נימי הדם בפנים התפוצצו לי, הייתי מנוקדת בהמון נקודות דם בולטות. וכמובן זה הרבה מעבר למראה החיצוני. הייתי צריכה אז בעיקר שקט. ולא הייתי פנוייה לקבל אורחים, קל וחומר גברים. בלידות אחרות זה כן התאים לי (נשים), אבל בזאת לא.
כתבתי על עצמי, כי אני לא רוצה להכניס לך רגשות שאולי לא הרגשת, ומחשבות שאולי לא חשבת.
אך התיאור שלי זה המעט שבמעט ממה שאת עברת. כי כל החגיגה המשפחתית היתה כשאת שומעת, ורוצה להיות שם ומנועה מכך. הם כן ואת לא. זה כל כך כואב. ולא רק שאת לא שם, גם כואב לך כל כך. ואת בודדה. ואין לך יכולת ליצור קשר עם האנשים שבחוץ. קשה לי להכיל את זה כקוראת, ואת חווית זאת על עצמך...
סיכוי טוב שאם רק בעלך היה איתך, הוא היה דואג לך הרבה יותר, הדעה שלו היתה פחות מוסחת. מוסחת לא כי לא היה אכפת לאחרים ממך חס וחלילה, אלא כי הם היו בתוך האושר של התינוק החדש חדש. זה באמת אושר.
מאוד הגיוני שהם דאגו לך, אך היו מנועים מלעזור. ייתכן מאוד שהיו מתוסכלים מכך, אך לא יכלו לקדם זאת. אך היה להם משהו אחר להתמקד בו - להחזיק את האושר הזה, ולדאוג לטיפול בו (חיסונים וכו').
נראה לי שחשוב שתביני מה הפריע לך שם. נגיד - תמצאי דימוי למי היית שם. כדי להבין את עצמך, כדי לגעת במה שהיה ובהמשך כדי לרפא זאת. בשלב מאוחר יותר - למצוא את הדרך לנקות את זה, מולך ומולם. אם זה אומר לדבר עם אימך על כך, או בדרך אחרת.
לגבי הקשר עם בעלך בחודשיים האחרונים - מאוד יכול להיות שמה שהתרחש סביב הלידה, סוג של פירוד ביניכם שלא איחיתם עדיין - עדיין מעיב על הקשר היום. מצידך ומצידו.
אז יכול לעזור לדבר איתו. אבל נראה לי שלא כך סתם. אני בטוחה שהוא לא רצה לפגוע בך. ואת זקוקה כרגע להבנה שלו של מה שהיה, ואני מניחה שגם לבקשת הסליחה שלו. מצידך - זה נשמע שאת בטראומה מזה, שאת עדיין שם. מצידו - זה כבר מזמן עבר וחלף. כבר מזמן עברו מים בנהר. כבר היו עוד כמה וכמה תקריות וכו'.
אם את חושבת שאכן זה כך - שמה שהתרחש בזמן הלידה עדיין חי אצלך עד היום, שעדיין מעיב על הקשר עד היום -
אני מציעה שתדברי איתו בזמן שתקבעו לכך, או בזמן שהוא ממש פנוי. ותקדימי משהו בסגנון - שזה משהו שהיה כבר לפני כמה חודשים, אך זה משפיע עלייך ביומיום, וחשוב לך שיקשיב היטב, שיבין מה שעובר עלייך, למרות שהוא עצמו היה שם גם, וחווה זאת אחרת. ורק אז תספרי לו (זאת הצעה שאני חושבת עליה מתוך עולמי, תחשבי אם זה באמת מתאים, ואם לא - אז על דרך אחרת, כגון אווירה שתהיה בבית - שתפתח לו את המחשבה ואת התפיסה שהיתה לו בזמן האחרון, כך שיוכל להסתכל על הדברים אחרת, מנקודת מבטך).
לגבי הקשר עם המשפחה המורחבת וחמותך.
אני שוב כותבת את מה שהיה אצלי - כי מצד אחד זה מזכיר לי מאוד, ומצד שני אני לא רוצה לקבוע מה אצלך. אלא מספרת מה היה אצלי, ואם זה יעזור לך - אז תקבלי מזה, ואם לא - אז לא.
זה מזכיר לי שוב את מה שהיה אצלי. לפני הלידה היה לי קשר טוב עם חמותי. אחריה - היה מאוד קשה. הרגשתי שאני רק כלי, חפץ, שדרכו היא יכולה לקבל נכדים.
חוץ מזה היה פער בין מה שחשתי שנכון לעשות עם התינוק לבין מה שהיא רצתה. היא רצתה להחזיק אותו בלי סוף. אני חשבתי שהוא לא חפץ, ושהכי טבעי לו בגיל הכל כך רך להיות על אמא שלו כשיש צורך, אלא אם כן אני לא יכולה - ואז זה אכן עוזר שמישהו ייקח אותו, ואדרבא סבתא שלו. מכיוון שאי אפשר לשאול אותו לרצונו, כי הוא רק תינוק - דעתי היתה שהוא צריך להיות עלי. דרך אגב בגיל מאוחר יותר היא רצתה שבני יישן איתה בלילה (לא הסכמנו), היא היתה מפנקת בלי סוף, מרימה בלי סוף, וכשחזרתי הביתה לא עמדתי ברמת פינוק הזו. ותמיד היו אחר כך כמה ימים קשים.
אצלנו זה גם היה נכד ראשון, וגם מנטליות מאוד שונה ממה שהייתי רגילה אליה. ועוד דבר שהפריע לי - זה שחמותי היא עם מסה של איפור על הפנים, והפריע לי שהיא ממש מתחככת עם התינוק יחד עם המייקאפ וכו'.
(מאז ידעתי עליות וירידות בקשר עם חמותי. ב"ה היום הקשר טוב. )
אני בטוחה שלא כל אחת מסכימה עם הדעה שלי, וזה בכלל לא הדיון.
הדיון הוא מה קורה כשיש התנגשות בין רצון האמא לרצון הסבתא? עד כמה צריך לכבד את הסבתא?
אצלנו - מצאנו פתרון לגיל הרך - התינוק בעיקר עלינו במנשא. הם כבר התרגלו שככה אנחנו... היינו מגיעים עם מנשא ורוב הזמן היה עלי במנשא. אם רצתה - כשהיינו מגיעים ישר הייתי נותנת לה אותו מתוך כבוד, ולא הבינה למה הוא בוכה (זה פשוט טבעי ישר אחרי נסיעה לעבור למישהו אחר מאמא, ברור שהוא ישר יחייך וכו'...), ואם לא בהתחלה אז קצת אחר כך. ורוב הזמן הוא היה במנשא. כך זאת לא היתה בעיה.
ההבדל הוא שבעלי היה איתי בעניין. בנושא הזה הוא לא תמיד הסכים איתי, אך ראה עד כמה שזה חשוב לי ולכן זה הוצג כדעה משותפת שלנו.
עד כאן השיתוף שלי, שהוא לאו דווקא רלוונטי אלייך. אבל חשוב לי שתשמעי עוד סיפור שבו היה פער כזה, והיתה מחשבה מה לעשות איתו, ונמצא הפתרון. ברור שאילו מחשבתי היתה אחרת, ולא הייתי רואה בעיה שהתינוק יעבור מיד ליד - גם היה לי קשה עם זה וטעון מול חמותי - היה נכון למצוא את הדרך לאפשר את זה מתוך שלמות. אני חוששת שכרגע, כשהתחושה היא שזה לא משהו אחד, אלא עוד משהו בתוך אווירה של קושי (עם בעלך) - ייתכן שאת אפילו לא מצליחה לראות את ההיגיון שבתחושתך מול חמותך.
אני מאמינה שגם בנושא זה המפתח הוא הקשר עם בעלך. אם אפשר להמעיט כרגע את הקשר עם משפחתו מבלי שזה יגביר את החיכוך - מה טוב. אם לא - תנסי להתעלם עם זה, לעבור עוד שבת, ולדעת שזה לא שורש העניין, שלא משם תצמח הישועה. אלא תתמקדי בחיזוק שלך, בהבנה ובאמפתיה שלך כלפי עצמך, ובקשר עם בעלך.
בשלב מאוחר יותר, לבד ושניכם יחד - תנסי/ו לראות מה בעצם מפריע לך במה שהם עושים. לראות את הכוונות הטובות שלהם, לראות האם זה עובר את הגבולות שלכם או לא. להבין מה חשוב לכם ולהבין מה הגבולות שלכם (אם יש כאלה).ואיך לעמוד עליהם.
בהצלחה רבה יקרה!!
(במיוחד שתכננתי להיניק שנתיים לפחות, אבל הקטנה הנוכחית וגם זו שלפניה לא השתתפו איתי ברצון הזה
)