אני כ"כ מבינה את התחושות שלך, ומאיפה נובעת כל ההתנהגות הזאת.

קודם כל, חדשיים- בטח שזה נחשב אחרי לידה.

דבר שני, אם לא מטפלים ומדברים על הכאב והקושי, זה לא יעבור לבד, צריך לעבד את זה (אומרים שכל אישה אחרי לידה צריכה לספר את סיפור הלידה שלה לבעלה 6 פעמים כדי שהיא תעכל את זה, אז את קל וחומר-שעברת לידה טראומתית..)

וכן, אני גם מבינה את בעלך, הוא לא באמת יודע איך את מרגישה ומה עובר עלייך ובטח שואל את עצמו- איפה אשתי החמודה והחייכנית שהייתה לי? לאן היא הלכה?..

בשורה התחתונה- אני ממש מציעה לך שתקומי, תתארגני תהיי יפה ותניחי ליום אחד את הלימודים, הם לא יברחו לך.. ותשבו לאכול ארוחה חמה, ברוגע, בלי להיפגע ולריב.. ותגידי לו כמה שאת אוהבת אותו כמו תמיד, וכל ההתנהגות בזמן האחרון זה לא אומר שאת לא אוהבת ותסבירי לו בדיוק מה את מרגישה ומה הרגשת כל הלידה. בלי זה הוא לא ידע את זה בחיים, ואין סיכוי לצאת ממעגל הקסמים הזה. וכשאת מספרת את תדברי בצורה שמאשימה אותו כי אז אוטומטית האזניים נאטמות ונכנסים להתגוננות [נגיד במקום להגיד, 'נכנסת לחדר ואתה לא חשבת בכלל איך אני מרגישה אחרי הניתוח', להגיד 'היית כ"כ שמח ומרוגש ולא חשבת על זה שאני מתייסרת בכאבים וזה ממש פגע בי..'- מבינה ת'הבדל?]. פשוט תסבירי הכל הכל כל מה שהרגשת. אני בטוחה שזה יגרום ללב שלך להיות פחות עמוס וכואב וגם בע"ה בעלך יותר יבין אותך.

שיהיה במזל טוב ובהצלחה ממש!

אמנם ב"ה עברתי לידה רגילה, אבל גם בעלי אחרי הלידה הראשונה לא בדיוק הבין איך מתמודדים איתי, ומכל משפט שהוא אמרה נעלבתי מאד.. ובכיתי המון....

הרגשתי שהוא אוהב את התינוקת יותר ממני.

אז שילוב של אמא טריה מלאה הורמונים+אבא טרי שלא ממש יודע איך מתמודדים עם זה מוביל להרבה עלבונות ובכי..

אני רק יכולה לעודד אותך, שעכשיו ב"ה אני בהריון רביעי ומהריון להריון ומלידה ללידה הבעל יותר מבין מה מצופה ממנו ואיך להתנהג עם אישה אחרי לידה.

אני בן אדם כ"כ סגור ומופנם.. לעולם לא אלך ואשתף ברגשות שלי. הבן אדם היחיד שכן אשתף הוא בעלי, וגם לו לא סיפרתי את כל החלק האחרון- חווית הלידה מהעיניים שלי.. זה בטח נשמע מוזר, אבל באמת לא שיתפתי אותו במה הרגשתי אלא רק החלפנו חוויות טכניות- מה היה, איך היה וכו'.

אני לא שונאת את חמי וחמותי על זה.. אבל כן המצב מפריע לי. חוץ מזה שיש לי תלונות על ההתנהלות שלהם כיום- הם גרים רחוק ממנו, וכשאנחנו באים פעם בשבועיים לשבת, הם פשוט לוקחים לי אותו לחלוטין ומטפלים בו בדברים שאני בכלל לא ביקשתי מהם.. (חמותי מנקה לו את העיניים עם צמר גפן כי יש לו הפרשות, מחליפה לו טיטול בלי לשאול/לבקש, מתעקשים לקום אליו בלילה ולהאכיל אותו...) זה קטנוני אני יודעת, אבל בחייאת, זה הילד הראשון שלי, אני בעצמי לומדת איך לטפל בו ואני הכי קשורה אליו בעולם. כמעט ולא יוצא לי להרים אותו כי הוא עובר מיד ליד. ממש מפרידים בינינו, עד כדי כך שלפני שאנחנו נכנסים בדלת אני נותנת לו נשיקה ונפרדת...  אבל כל זה בכלל מתאים לשרשור אחר...

מעבר לזה, תודה רבה על כל התגובות. רק פה מצאתי תמיכה אמיתית.

בטח שפה מצאת תמיכה אמיתית כי סיפרת לנו בדיוק מה היה, וכולנו הזדהינו איתך וכאבנו את כאבך.

אבל לבעלך לא סיפרת. 

אם חשובה לך הזוגיות שלכם, תפתחי ותשתפי אותו בהכל.

אני גם כזאת שקשה לה מאוד להיפתח, לחשוף רגשות, להביע את עצמי.. אבל ראיתי שאני רק הורסת לעצמי את הזוגיות ככה,

ציפיתי שבעלי ינחש מה אני חושבת ומרגישה. שאני בוכה, הוא יבין לבד למה, וידע בדיוק מה לעשות בעצמו.

אבל אנחנו לא נשואות למלאכים ב"ה,(למזלנו..) אז צריך ללמוד לספר, לדבר, להגיד.. עכשיו אני למדתי קצת יותר להביע את רגשותי לבעלי, הרבה בזכותו, הרבה במאמצים שלי, כן, זה קשה. אבל אין ספק שזה שווה את זה, את מרגישה יותר קלילה ושמחה ככה.

בקיצור, המלצה אישית, חמה מאוד- תשתפי את בעלך! 

קראתי את ההודעה שלך והרגשתי שאת כותבת מקירות ליבי.

עברתי לידה אלימה - ואני לא כותבת עם מרכאות, כי זו היתה הרגשתי,

מאד קשה ומייסרת, ובסוף התינוק היה במצוקה - ואני נשארתי עם רגליים פתוחות מוגבהות, מדממת, 

בזמן שלא יודעת כמה רופאים עבדו על התינוק הקטן שלי שיחיה בצד החדר...

סיטואציה זוועתית וקשה.

אבל מה שהיה לי הכי קשה בלידה הזו - הכי קשה!

זה ההתנהגות של בעלי, שהיתה פשוט... נוראית אחרי הלידה, לא רק באותו רגע - אלא בכל התקופה שאחרי.

מתברר שהוא בעצמו עבר תקופה קשה וממש התנהג מגעיל שלא בצורה שמתאימה לו,

לא התחשב, לא עזר, לא תמך, דרש בלי סוף, זה היה גהנום.

ואת יודעת מה קשה לי?
שבמקום לשבת אתו, כמו שהציעו לך כאן נכון - במקום מסודר, לשבת לשיחה, ולדבר על הכל - 

כל פעם האשמתי קצת, העזתי להתמרד קצת, פרקתי עוד טיפה, וכך בעצם כל פעם הוא התנצל ואת צודקת את צודקת,

והייתי מטורלל, 

אבל אני עדיין פגועה...........

עד עמקי נשמתי! לא התאוששתי!

ודי, כבר דברנו על זה, לא?
על מה אומר לו שאני רוצה לדבר? על מה שהוא כבר שמע? מה, לומר שוב? זה מגוחך ומרגיז. גם אותי.

אז את שעוד לא דברת... 

אל תקמצי במילים ואל תקטיני את מה שקרה,

תדברי הכל, תשפכי הכל, תעשי את זה בתבונה עם כל העצות שנתנו לך איך להידבר אתו, אבל תדברי אתו על הכל.

אני למעלה משנה אחרי הלידה הזו, ועדיין עם מטען שחור וכועס מאד,

למרות שהיום הוא מתנהג מהמם. לא יכולה לשכוח לו שהוא לא היה שם בשבילי.

והוא כבר אמר את כל התירוצים ואני כבר אמתרי את כל הטענות... אז אין מה לחפור שוב. 

אבל בחפירה הראשונה - את עוד יכולה..

בהצלחה!!!

בעלי ואחותי. לא סיפרתי מעבר..

קשה לי להסביר למה אני כועסת. אני מרגישה שפשוט לוקחים לי אותו. זה לא רק עוזרים לי, זה משתלטים על כל הטיפול בו.. אני מוצאת את עצמי יושבת על הספה וקוראת עלונים או מתנדבת לשטוף כלים, ואת חמותי עושה איתו סיבובים בבית ומרדימה אותו. ועד שהוא נרדם, חמי פתאום רוצה גם, ואז עוד גיס ואז עוד אחד.. חוץ מזה שהיא אוהבת משום מה להסתובב בחדרים בצהריים ולהעיר איתו את חמי והגיסים. ובלהעיר אני מתכוונת שהיא מניחה אותו לידם כדי שיתכרבלו איתו.. (ורק לסבר את האוזן- הגיסים הם שני בנים בני 14 ו-19) עם כל הכבוד, זה אפילו קצת מגעיל אותי...

הכל טוב ויפה. אבל שישאלו רשות ויכבדו את המקום שלך כאמא של התינוק.

אבל גם כאן - את צריכה לדבר. להסביר שזה מפריע לך.

ואם זה לא מספיק, אז להבהיר בצורה ברורה מה את מסכימה ומה לא.

חמותך נשמעת סבתא חמה ואוהבת,

היא מתלהבת מהנכד שלה ועושה איתו שטויות כי היא מבסוטה עליו, אני בטוחה שהיא לא חושבת שהיא מזיקה לך!!!

להיפך, היא בטח מרגישה חמות טובה, שעוזרת לך, קמה לו בלילה, מחליפה לו וכו'..

את נשמעת בחורה עדינה, ובטח לא תעיזי להגיד כלום לחמותך ולכן אני מציעה לך קודם כל להרפות ולהנות ממה שאפשר (החלפות, הרדמה, נקיון- למה לא?)

והחלק שמגעיל אותך, פשוט תגידי לבעלך שזה לא נעים לך אז שיעשה משהו... תלמדי לתקשר עם בעלך גם בזה וגם בחווית הלידה הקשה שהייתה לך, אם לא תתקשרי איתו כמו שצריך, את יכולה להמשיך לסבול בשקט עד דלא ידע...

להציב, בעדינות ובחיוך - אבל ברור.

אולי על כוס קפה בחוץ. זה כבר יוצר שינוי שאומר - "רגע, שיחה רצינית, ונתעלם מהכעס והמריבות שהיו קודם".

בשיחה הזאת תבקשי ממנו רק להקשיב. תתארי את הכאב שלך, ואת חווית הלידה כפי שאת חווית אותה. אכן חוויה לא פשוטה.

אני בטוחה שהוא יזדהה ויבין. פתאום הוא יבין מה עובר עליך.

תשתדלי להתנצל על הכעס והנטיה לריב, תבקשי שיבין אותך גם בזה, ושאם זה ממשיך לקרות, שיזכור כמה קשה לך.

כנשואה ותיקה אני יכולה לומר לך - בעלים לא מבינים עד הסוף, לא כי הם לא רגישים מספיק או לא מתחשבים מספיק, אלא כי זו פעם ראשונה שהם חווים את האישה שלהם אחרי לידה. צריך לדבר, להסביר, להעביר את התחושות. ולא להחשיב לרעתם את חוסר ההבנה שלהם.

הינה את עצמך אומרת כאן שאת מסוגלת לשתף רק את בעלך.

אבל זה עובד רק מתוך נחת, וסבלנות, ורצון לשתף ולקבל תמיכה. לא מתוך האשמות והטלת דופי.

קחי בחשבון שגם הוא ירצה לשתף ולספר מה קשה לו.

תחשבו ביחד איך הוא אתם יכולים להקל זה על זה.

בהצלחה יקרה. תרגישי טוב.

תבואו לעיתים יותר רחוקות.

בהצלחה בהתמודדות. דברי עם בעלך, תכיני משהו טוב ומקרב, ותדברו מלב אל לב.

וגם אם תבכי שוב, לא נורא. אני פחדתי מדיכאון אחרי לידה, וכשדיברתי עם בעלי בבכי קורע מבחינתי,

ושיחררתי מהלב הכל, אז הכל נעלם לי.

בהצלחה רבה!

קראתי את מה שכתבת כמה פעמים ונמענתי מלענות. 

כל כך הרבה עבר עלייך. 

קשה לי להכיל את מה שאני קוראת, אז לעבור את זה בעצמך?

מאיפה להתחיל?

רוצה לחבק אותך חזק חזק.

להגיד לך שאת בסדר, שעברת הרבה, שלפי תיאורך את מתמודדת בגבורה רבה! 

ועם גבורה הזו אני מאמינה שתמצאי חזרה את הדרך לאחדות אמיתי עם אישך!

בסוף ישבתי וכתבתי. מקווה שיעזור.

מאמינה באמת ובתמים שהכל בר תיקון. 

ומאחלת לך מכל הלב שזה יהיה במהרה!

יש פה כמה נושאים שונים, 

אחד - ההרגשות עקב הניתוח הקיסרי

שניים - ההרגשות עקב מה שהתרחש בסיום הניתוח, עם בעלך, אמך והוריו. 

שלוש - התקשורת הזוגית בינך לבין בעלך, מייד לאחר הלידה 

ארבע - ההתנהלות של חמותך ביחס לתינוק. 

תראי, 

לגבי הניתוח - התיאור שאת מתארת - הריקנות, האובדן, חוסר האונים בהתאוששות לבד ללא התינוק וכו' - זה תיאור שחוזר על עצמו מנשים רבות שעברו ניתוח קיסרי (מן הסתם לא כולן, אך רבות מאוד). 

ההרגשה שלך היא כל כך מובנת, כל כך טבעית! חשוב שתעבדי את הטראומה הזאת. 

אם על ידי הסיפור - לבעלך, לחברה, פה. 

אם על ידי איש מקצוע. 

את יכולה להיכנס לפורום של נשים שילדו בקיסרי ולשתף שם. אני בטוחה שיהיו שם רבות שהיו במצבך ויבינו אותך. וזה גם עוזר. 

לגבי מה שהיה עם המשפחה בסיום הניתוח -

לגבי בעלך - אני מרגישה שזה מעצים את מה שאת מרגישה לגבי הניתוח. מעצים את הריקנות, את הבדידות. 

במקום להיות איתך, להבין אותך, לדאוג לך, להתלוות (בהבנה במחשבתו) למקום שבו היית - הוא היה במקום לגמרי אחר.

ברור שאפשר להבין אותו. כמו שאת באת לא מוכנה לניתוח, גם הוא לא. ייתכן מאוד שיש לו תפיסה שזה ניתוח פשוט, שכל כך הרבה נשים עוברות אותו והוא ממש קלי קלות. 

חוץ מזה, בינתיים באופן טבעי הוא חווה את רגעי האבהות שלו הראשונים. אמנם למרבה הצער בלעדייך, אך מאוד הגיוני שהאושר היה כל כך גדול שפשוט סינוור אותו, הציף אותו, והוא לא הצליח לראות מעבר. 

לגבי המשפחה המורחבת - נכון שיש כאלה שזה לא מפריע להם, אבל נראה לי שזה המיעוט... באופן אישי - לי זה מאוד הפריע. פעם אחת אבא שלי הגיע ישר אחרי הלידה. אחר כך הורי שלחו הודעות לכל המשפחה המורחבת מייד אחרי שהסתיימה הלידה. זה הפריע לי, כי זה מן רגעי אינטמיות שהייתי רוצה קודם לחוות אותם ולהפנים אותם לפני שאני משתפת אותם. מאז כל לידה התלבטנו מתי להודיע (במידה ואימי לא התלוותה אלי, ואם כן זה היה חלק ממה שסיכמנו יחד איתה, אחרי שהסברתי לה כמה שזה חשוב לי). כדי שכולם יהיה רגועים שהכל הסתיים בשלום ב"ה מצד אחד (כי ביקשו שנגיד כשהלידה מתחילה, וכיבדנו את זה), ומצד שני לאפשר את השקט, ההפנמה, את השהייה ברגעי הקדושה ואושר ולהריח אותם ולחוות אותם.

אחרי הלידה הראשונה חמי ז"ל בא לבקר, וזה באמת היה כל כך לא מתאים לי. אפילו שחמותי הגיעה - זה לא התאים לי. הייתי אחרי חוויה ארוכה ומתישה, שעוד לא התחלתי לעכל... הייתי נראית זוועה. מרוב הלחץ שהפעלתי בלידה נימי הדם בפנים התפוצצו לי, הייתי מנוקדת בהמון נקודות דם בולטות. וכמובן זה הרבה מעבר למראה החיצוני. הייתי צריכה אז בעיקר שקט. ולא הייתי פנוייה לקבל אורחים, קל וחומר גברים. בלידות אחרות זה כן התאים לי (נשים), אבל בזאת לא. 

כתבתי על עצמי, כי אני לא רוצה להכניס לך רגשות שאולי לא הרגשת, ומחשבות שאולי לא חשבת. 

אך התיאור שלי זה המעט שבמעט ממה שאת עברת. כי כל החגיגה המשפחתית היתה כשאת שומעת, ורוצה להיות שם ומנועה מכך. הם כן ואת לא. זה כל כך כואב. ולא רק שאת לא שם, גם כואב לך כל כך. ואת בודדה. ואין לך יכולת ליצור קשר עם האנשים שבחוץ. קשה לי להכיל את זה כקוראת, ואת חווית זאת על עצמך...

סיכוי טוב שאם רק בעלך היה איתך, הוא היה דואג לך הרבה יותר, הדעה שלו היתה פחות מוסחת. מוסחת לא כי לא היה אכפת לאחרים ממך חס וחלילה, אלא כי הם היו בתוך האושר של התינוק החדש חדש. זה באמת אושר. 

מאוד הגיוני שהם דאגו לך, אך היו מנועים מלעזור. ייתכן מאוד שהיו מתוסכלים מכך, אך לא יכלו לקדם זאת. אך היה להם משהו אחר להתמקד בו - להחזיק את האושר הזה, ולדאוג לטיפול בו (חיסונים וכו').

נראה לי שחשוב שתביני מה הפריע לך שם. נגיד - תמצאי דימוי למי היית שם. כדי להבין את עצמך, כדי לגעת במה שהיה ובהמשך כדי לרפא זאת. בשלב מאוחר יותר - למצוא את הדרך לנקות את זה, מולך ומולם. אם זה אומר לדבר עם אימך על כך, או בדרך אחרת. 

לגבי הקשר עם בעלך בחודשיים האחרונים - מאוד יכול להיות שמה שהתרחש סביב הלידה, סוג של פירוד ביניכם שלא איחיתם עדיין - עדיין מעיב על הקשר היום. מצידך ומצידו. 

אז יכול לעזור לדבר איתו. אבל נראה לי שלא כך סתם. אני בטוחה שהוא לא רצה לפגוע בך. ואת זקוקה כרגע להבנה שלו של מה שהיה, ואני מניחה שגם לבקשת הסליחה שלו. מצידך - זה נשמע שאת בטראומה מזה, שאת עדיין שם. מצידו - זה כבר מזמן עבר וחלף. כבר מזמן עברו מים בנהר. כבר היו עוד כמה וכמה תקריות וכו'. 

אם את חושבת שאכן זה כך - שמה שהתרחש בזמן הלידה עדיין חי אצלך עד היום, שעדיין מעיב על הקשר עד היום - 

אני מציעה שתדברי איתו בזמן שתקבעו לכך, או בזמן שהוא ממש פנוי. ותקדימי משהו בסגנון - שזה משהו שהיה כבר לפני כמה חודשים, אך זה משפיע עלייך ביומיום, וחשוב לך שיקשיב היטב, שיבין מה שעובר עלייך, למרות שהוא עצמו היה שם גם, וחווה זאת אחרת. ורק אז תספרי לו (זאת הצעה שאני חושבת עליה מתוך עולמי, תחשבי אם זה באמת מתאים, ואם לא - אז על דרך אחרת, כגון אווירה שתהיה בבית - שתפתח לו את המחשבה ואת התפיסה שהיתה לו בזמן האחרון, כך שיוכל להסתכל על הדברים אחרת, מנקודת מבטך).

לגבי הקשר עם המשפחה המורחבת וחמותך. 

אני שוב כותבת את מה שהיה אצלי - כי מצד אחד זה מזכיר לי מאוד, ומצד שני אני לא רוצה לקבוע מה אצלך. אלא מספרת מה היה אצלי, ואם זה יעזור לך - אז תקבלי מזה, ואם לא - אז לא.

זה מזכיר לי שוב את מה שהיה אצלי. לפני הלידה היה לי קשר טוב עם חמותי. אחריה - היה מאוד קשה. הרגשתי שאני רק כלי, חפץ, שדרכו היא יכולה לקבל נכדים. 

חוץ מזה היה פער בין מה שחשתי שנכון לעשות עם התינוק לבין מה שהיא רצתה. היא רצתה להחזיק אותו בלי סוף. אני חשבתי שהוא לא חפץ, ושהכי טבעי לו בגיל הכל כך רך להיות על אמא שלו כשיש צורך, אלא אם כן אני לא יכולה - ואז זה אכן עוזר שמישהו ייקח אותו, ואדרבא סבתא שלו. מכיוון שאי אפשר לשאול אותו לרצונו, כי הוא רק תינוק - דעתי היתה שהוא צריך להיות עלי. דרך אגב בגיל מאוחר יותר היא רצתה שבני יישן איתה בלילה (לא הסכמנו), היא היתה מפנקת בלי סוף, מרימה בלי סוף, וכשחזרתי הביתה לא עמדתי ברמת פינוק הזו. ותמיד היו אחר כך כמה ימים קשים. 

אצלנו זה גם היה נכד ראשון, וגם מנטליות מאוד שונה ממה שהייתי רגילה אליה. ועוד דבר שהפריע לי - זה שחמותי היא עם מסה של איפור על הפנים, והפריע לי שהיא ממש מתחככת עם התינוק יחד עם המייקאפ וכו'. 

(מאז ידעתי עליות וירידות בקשר עם חמותי. ב"ה היום הקשר טוב. )

אני בטוחה שלא כל אחת מסכימה עם הדעה שלי, וזה בכלל לא הדיון. 

הדיון הוא מה קורה כשיש התנגשות בין רצון האמא לרצון הסבתא? עד כמה צריך לכבד את הסבתא?

אצלנו - מצאנו פתרון לגיל הרך - התינוק בעיקר עלינו במנשא. הם כבר התרגלו שככה אנחנו... היינו מגיעים עם מנשא ורוב הזמן היה עלי במנשא. אם רצתה - כשהיינו מגיעים ישר הייתי נותנת לה אותו מתוך כבוד, ולא הבינה למה הוא בוכה (זה פשוט טבעי ישר אחרי נסיעה לעבור למישהו אחר מאמא, ברור שהוא ישר יחייך וכו'...), ואם לא בהתחלה אז קצת אחר כך. ורוב הזמן הוא היה במנשא. כך זאת לא היתה בעיה. 

ההבדל הוא שבעלי היה איתי בעניין. בנושא הזה הוא לא תמיד הסכים איתי, אך ראה עד כמה שזה חשוב לי ולכן זה הוצג כדעה משותפת שלנו. 

עד כאן השיתוף שלי, שהוא לאו דווקא רלוונטי אלייך. אבל חשוב לי שתשמעי עוד סיפור שבו היה פער כזה, והיתה מחשבה מה לעשות איתו, ונמצא הפתרון. ברור שאילו מחשבתי היתה אחרת, ולא הייתי רואה בעיה שהתינוק יעבור מיד ליד - גם היה לי קשה עם זה וטעון מול חמותי - היה נכון למצוא את הדרך לאפשר את זה מתוך שלמות. אני חוששת שכרגע, כשהתחושה היא שזה לא משהו אחד, אלא עוד משהו בתוך אווירה של קושי (עם בעלך) - ייתכן שאת אפילו לא מצליחה לראות את ההיגיון שבתחושתך מול חמותך. 

אני מאמינה שגם בנושא זה המפתח הוא הקשר עם בעלך. אם אפשר להמעיט כרגע את הקשר עם משפחתו מבלי שזה יגביר את החיכוך - מה טוב. אם לא - תנסי להתעלם עם זה, לעבור עוד שבת, ולדעת שזה לא שורש העניין, שלא משם תצמח הישועה. אלא תתמקדי בחיזוק שלך, בהבנה ובאמפתיה שלך כלפי עצמך, ובקשר עם בעלך.

בשלב מאוחר יותר, לבד ושניכם יחד - תנסי/ו לראות מה בעצם מפריע לך במה שהם עושים. לראות את הכוונות הטובות שלהם, לראות האם זה עובר את הגבולות שלכם או לא. להבין מה חשוב לכם ולהבין מה הגבולות שלכם (אם יש כאלה).ואיך לעמוד עליהם. 

בהצלחה רבה יקרה!!

את לא יודעת עד כמה!!!

מרגישה אותך ממש עד לעצם...

עברת טראומה באמת קשה מאד מאד,

נשמע שאתם זוג מהמם במקור ומלא אהבה, אבל עברתם כאן משהו שקרה בצורה של חוסר הידברות ואי הבנה גדולה מאד,

וזה דורש הידברות ואולי גם טיפול - אבל בעיקר מה שאת יכולה לעשות עבור עצמך,

זה לדבר עם בעלך ברוגע,

ובבקשה מראש של אני רוצה לדבר כדי לספר לך מה עברתי,

בלי שתתגונן ובלי שהכוונה שלי היא להתקיף אותך - אני רוצה שתשמע איך עברתי את מה שעברתי מנקודת המבט שלי!

תשתדלי לספר את זה באמת בלי להטיח בו האשמות, רק לתאר מה עבר עליך.

אני בטוחה שזה כבר יקל!

ואין לך רגשי נחיתות, הגבת הכי נורמלי כמו שכל אשה היתה מגיבה.

עברת משהו ממש קשה מאד, אני מאד מבינה אותך.

המון הצלחה וחיבוקים, הכי חשוב זה הזוגיות הטובה שלכם כי זה מחזיק ונותן המון כוח,

תטפלו בזה לבד או עם עזרה - אבל אל תזניחו... כי זה כדור שלג מתגלגל.

חיבוקים.

צריך להיות חוק נגד לקיחת תינוקות מיד לאחר לידה בקיסרי.. 

ממש חיממתן לי את הלב.. הצלחתן לעודד אותי מאוד. חוץ מזה שלא חשבתי שאגרום לכמה מכן להזיל דמעות..

אני שמחה שהצלחתי להעביר קצת מה עובר עליי ואני מרגישה שזה שיפר את ההרגשה לי.

חוץ מזה, אתמול בעלי החליט שהוא שם את כל האגו בצד וביקש שנצא רק שנינו, ערב זוגי ושקט ללא הילד ופשוט נבלה ביחד כמו פעם. מאוד רציתי וחשבתי שזו באמת ההזדמנות שכולכן הצעתן לי.. אני חייבת להודות שזה היה רעיון מצוין.. הרגשתי הרבה יותר חופשיה, הלב היה פחות כבד (למרות שעדיין קשה לי להיפרד מהקטנצ'יק שלי...)

אז רציתי להודות לכולכן... ואני מקווה באמת שאנחנו במגמת שיפור ובתקווה להפסיק את כל הכסאחים והריבים ופשוט להמשיך הלאה בלב שלם ואוהב...

ואני יודעת שנצליח כי יש לנו באמת אהבה גדולה, ואני מרשה לעצמי להיות קיצ'ית ולהגיד שזו אהבה ממבט ראשון...

ה' יצליח דרככם!

אמנם, ב"ה לא עברתי את זה, אבל אני כל כך איתך...

אני מצטרפת לזו שכתבה לך לשבת לדבר איתו שיחה רצינית, בנחת, בעדינות, להסביר לו את כל מה שעברת ולהקפיד על כך ששום דבר לא ישודר כ"אתה אשם".

יש לי בעל מדהים, אבל שני דברים חשובים למדתי בחיי הנישואים:

1. גברים לא מבינים ולא מנחשים מה שלא תגידי.
2. אם את מאשימה הם מרגישים מותקפים ומשתמשים מייד בהתגוננות.

יכול להיות שבלי לשים לב, שידרת לו כל הזמן האשמה ולכן הוא מתנהג כמו שמתנהג... 

ברצינות, תדברי איתו מלב אל לב, אין דבר יותר בונה מזה לחיי נישואים.

המון הצלחה והמון חיבוקים...

בזכותך אמרתי לבעלי שלי שאני רוצה לדבר אתו על מה שעבר עלי בלידה,

למרות שעבר ממש הרבה זמן מאז - זה עדיין יושב אצלי בבטן עמוק מאד,

ובגלל השרשור הזה קבלתי אומץ - וזה הקל עלי מאד.

מקווה שגם את תצליחי...

תודה צדיקה!!

לק"י

יכול להיות שזה בגלל שהם רואים אתכם פחות, הם קשורים פחות. אבל לא צריך להבליט את זה בחוסר טקט שכזה🤦‍♀️

(מה גם שלהפגש פעם בכמה שבועות זה לא מעט)

יכול להיות, למרות שאנחנו לא היחידים שגרים רחוק. יש כאלה שמגיעים בתדירות הרבה יותר נמוכה מאיתנו וילדיהם מקבלים יחס+++

אצלנו זה נראה שספיציפית בגיל הקטן מאוד קשה להם להתחבר

וכשגדלים זה משתפר

אבל באמת נשמע שזה יותר מזה אצלכם בגלל שאר הדברים.

אולי אפשר לפתוח את זה בזמן רגוע עם אמא? אם

הקשר טוב ונוח אז אפשר לדעתי בעדינות להסב את תשומת ליבה

גם אם זה לא יפתור את הבעיה לגמרי

גם אצלינו זה תמיד ככה

יש את אלה שתמיד מתחשבים בהם ועוזרים להם והם תמיד הנתמכים

אצלינו זה נןבע מבעיות רפואיות ומשפחתיות של חלק מהאחים

לא שזה מצדיק, אבל עוזר להבין.

אולי גם אצלכם יש סיבות כאלה שאתם לא יודעים? סתם מנסה ללמד זכות

ותרימי לעצמך שאת עצמאית ומתמודדת.

הכאב יפחת עם הזמן... חיבוק

מלבד אח אחד, לאף אחד אין סיבה מיוחדת. אני יודעת את זה בוודאות, אין אצלנו סודות.

נספרים..

אבל אני במקומך הייתי מפחיתה עזרה וביקורים

וואלה לא כייף ולא נכון להרגיש ככה

ואין סיבה שתרגישי כך

אני לגמרי בדיעה שבן אדם צריך לבחור בעצמו..

אולי לא הייתי מצמצמת ביקורים, כי אני מבינה שזה גם ככה לא הרבה, אבל ממש לא היית עוזרת או לכל הפחות הייתי מצמצמת עזרה.

בטח ובטח שבעלי לא יכול להנות מהסעודה שאני עמלתי וטרחתי עליה.

כרעיה אין סיכוי שהייתי שותקת בשלב הזה והייתי דורשת שיחכו גם לו לקידוש (אבל אני מומחית בלבשל מריבות, אז לא בטוח שזה נכון)

אני חושבת שנכון לצמצם עזרה שידעו להעריך.

היתי אומרת שזה ממש ממש לא מתאים להתחיל סעודה בלי בעלך ומבקשת שיחכו לו

מוזר שהם בעצמם לא רואים כמה זה מוזר שיש אורח שלא משתתף בארוחה בגלל חוסר סבלנות של אח

איפה אמא שלך שתעמיד אותו במקום?

האמת

אם את רואה שלא סופרים אותך תלכי פחות עד שתדעי לעמוד על שלך

לא נשמע שכיף להתארח ככה

ומבחינתי זה סבבה לגמרי.. מעדיפה שנעשה קידוש ובציעה עשר דקות אחרי כולם ונצטרף בנחת לפי הקצב של הילד, מאשר שכולם יחכו לנו. כל עוד משאירים יין ולחם לבציעה הכל טוב.

כל אחת ומה שנח לה

במקרה הנל זה חלק ממה שמפריע לפותחת אז זה אחרת בעיניי

לגבי התינוק - הרבה פעמים לא מתחברים לתינוק קטן, כי הוא עוד לא מדבר ועוד לא מראה את יכולותיו וחכמתו, ומתחילים להתלהב רק בגיל שנה וחצי ככה שהם נהיים חכמולוגים.

לגבי כל השאר. מאמי, אני אגיד לך את זה ישר- את פשוט טובה מידי, ונח לרכב על מישהו טוב.

למשל, זה שהתחילו סעודה בלעדיי בעלך, היית צריכה להציב גבול, וגם לזרוק איזה הערה שאת בישלת חצי מהארוחה. אם משהו לא נעים או לא נח, להציג את זה, גם לך יש רגשות, תחושות, רצונות. אל תנסי להיות תמיד בעמדת ריצוי. יודעת שזה קשה, אבל מידי פעם תני גבול. חיבוק!!

והרבה.

והאמת שהוא גם תינוק סופר חכם ומתקשר בלי עין הרע, כל מי שרואה אותו בטוח שהוא הרבה יותר גדול

לגבי עזרה, אולי עדיף פחות לעזור שלא תרגישי שאת כל כך משקיעה ולא רואים את זה.

ויש דברים שאולי אפשר להציב גבול- כמו זה שמבחינתך אי אפשר להתחיל סעודה בלי בעלך.

ויש דברים שנשמע שלא בשליטתך, ובאמת מאוד קשה להשלים איתם. לא יודעת אין לי כל כך עצות...

אני רואה שהרבה כתבו שהייתי צריכה להעמיד גבול ובמבט לאחור אני ממש מסכימה איתכן!!!

לגבי העזרה, אתן 100% צודקות!! הבעיה שלי שאני מרחמת על אמא שלי שטורחת ועושה הכל לבד, רק שבסוף אני לא מרגישה שאני מקבלת את הערכה שמגיעה לי (זה נהיה סוג של ברור מאליו שכשאני באה אני עוזרת בהכנות לשבת)

בסוף את באמת מקלה על אמא שלך וזה ממש כיבוד הורים, גם אם אין הערכה.

(בלי קשר אם את חושבת שאין לך כוח להגיע ולבשל שם אז כנראה שעדיף באמת לא לבוא בכלל)

לא מפריע לי לעזור

פשוט צורם לי שדווקא אנחנו מקבלים את החוסר יחס

הזדמנות לפתוח את זה.

בשבת הבאה שתגיעי, תגיעי לשבת עצמה ולא מוקדם, תעזרי רגיל כזה ולא אקסטרה. אל תצאי מגדרך. וכנראה שאמא שלך תפתח את זה וזה יתן לך פתח להתחיל שיחה..

זה באמת מבאס ומעצבן.אבל האם בגלל זה לא לעזור? האם העזרה שלנו להורים תלויה בדבר? את בעצמך אומרת שאת מרחמת על אמא שעושה הכל לבד ורוצה לעזור לה..אז את עושה את זה בשביל לקבל הערכה ותשומת לב לילד או כי את רוצה לכבד את אמא? שני הדברים לא קשורים אחד לשני.עוזרים כי זה אנושי ונכון.ואת האפליות מבחינת היחס צריך לפתור בצורה אחרת.

אבל כואב לי היחס לילד

אם זה היחס למה את מתאמצת כ"כ?

תפסיקי לעבוד כ"כ קשה, לא מגיע לך.

במקביל הייתי פשוט פותחת את זה מול ההורים, ומסבירה את התחושות שלי.

לא עובדים קשה בשביל לקבל יח יחס.הלואי והמשוואה הזו היתה תמיד עובדת. לא עושים מצוות בשביל לקבל שכר.עובדים ועוזרים כי זה ערכי, מוסרי מכבד וכו....ובאמת חשוב ונכון לפתוח בעדינות מול ההורים.

כואב לי שלהם פחות אכפת מהילד שלי

זה שכתבת בזהירות על עניין הריצוי. ויכול להיות ששם הנקודה (אומרת בתור ילדה מרצה שלומדת לאט לאט להציב את הגבולות שלי🙈).

יש הבדל בין לעזור כי את רוצה לעזור, נותנת בשמחה ויודעת איפה להגיד סטופ כשזה יותר מדי בשבילך, לבין לעזור כדי לרצות, כי זה מה שמצופה, כי אני לא יכולה להגיד לא. תנסי למקם איפה את עומדת, מאיזה מקום העזרה מגיעה?

זה ממש בלט לי בסיפור של הסעודה- צרם לך שהתחילו בלי בעלך, אבל לא מחית. יכול להיות שזה שוב בגלל הריצוי? (לי באופן אישי תקופה ארוכה היה קשה להנכיח את עצמי כשזה אומר להגיד לא להורים או למשפחה שלי. ועדיין עובדת על זה).

מלבד העניין שלדעתי עזרה צריכה להגיע ממקום שרוצה לעזור ולא ממקום מרצה, לדעתי כשאנחנו מגיעות ממקום מרצה הסביבה מרגישה את זה והיחס בהתאם. אני מרגישה שכשאני מרצה, הרבה פחות ''סופרים אותי'', לעומת כשאני מביאה ומנכיחה את עצמי ואת הרצונות והצרכים שלי. זה גם הגיוני- כשאני מנכיחה את עצמי ואת הרצונות שלי במרחב, אנשים ישימו לב אלי ולרצונות שלי.

יכול להיות שזה ממש לא הסיפור אצלך🤭 אבל אם כן, קחי הנקודה למחשבה.

אם לא אכפת לך, אשמח לשמוע כיצד את עובדת על עניין הריצוי

כאדם מרצה ונוח לבריות, אצלי זו עבודה מאוד עדינה להבין מתי אני עוזרת "על אוטומט" או מתוך ריצוי, ומתי זה מתוך רצון אמיתי שלי.

ועבודה קשה יותר להגיד לא כשלא מתאים לי, ולא רק במקרי קצה. (הסביבה מנחחה שכשאת עוזרת ונענית זה כי את יכולה, ולא מבינה איך יש פיצוץ או ריחוק או פגיעה בשלב של נתינת יתר, פשוט כי הם יגידו לא כשלא יתחשק או לא יתאחם)

שלפעמים אנחנו בטוחים שאנשים יודעים ומכירים ובסוף לא.

למשל בהריון הראשון שלי (שהיה באמת לפני הרבה שנים) הייתי בטוחה שאמא שלי סיפרה לאחים שלי ולא הבנתי למה אף אחד לא מתקשר לאחל לי.

כשבדיעבד הסתבר שאמא שלי לא סיפרה לאף אחד כי לא הבינה ממני במפורש שניתן כבר לשתף.

יכול להיות שחמך וחמותך יודעים, אבל לא שיתפו את האחים של בעלך.

אולי שווה להתעניין בנושא.

ומשהו שקשה עד בלתי אפשרי להתעלם ממנו

אין לי תובנות

שולחת חיבוק

(אני בטעות עלולה הייתי לחשוב שצחוקים כרגיל זה אולי מה שאתם צריכים ושאין הרבה מה לעשות...)

נוח להם להתעלם. אופי כזה

בעלי טוען שחסר להם משהו בהרדיסק.

אני עברתי תקופה לא פשוטה והייתי מאושפזת עם ניתוחים ושיקום קשה עם בית מלא קטנים והיום אנשים שהייתי המומה שאפילו לא הרימו טלפון.

ואז בעלי אמר לי שיש אנשים שחסר להם משהו בתוכנה, זה לא משהו אישי נגדי, פשוט חסר להם משהו.

אני רוצה להיות בוטה ולומר שזה אופי ח@# .

ואני אסביר לך למה.

קראתי פעם שרב אמר שהיום אין דבר כזה מושג תינוק שנשבה על חילונים (מה שהיה רווח לומר פעם) ולמה?

כיוון שיהודי שגדל במדינת ישראל יש לו ממי ללמוד ועל מי להסתכל.

שיעורי תורה יש בחינם ובכל מקום,

שיעורים של רבנים קופצים ברשתות החברתיות וביוטיוב,

דוכני הנחת תפילין,

בתי חב"ד,

פוגשים דתיים ברחוב, בעבודה, בצבא.

התורה נגישה.

כל הרוצה ליטול יבוא ויטול.

ועדיין יש כאלו שמעדיפים שלא.

אותו דבר אני רוצה להגיד לך על האנשים האלו (שלצערי אני מכירה אותם גם).

אולי הם לא גדלו על נתינה,

אולי הם לא אנשים שכ"כ יוזמים ומתאגדים ואוספים.

א ב ל

הם חיים בעולם הזה.

הם פגשו אנשים בעולם הזה,

הם שמעו, דיברו, הכירו, צפו בטלוויזיה, ראו פרסומת או שתיים.

הם חוו ויודעים ש (לדוגמה):

אפשר לאסוף למתנה,

אפשר לבשל ליולדת,

אפשר לשלוח זר פרחים,

אפשר לשלוח מגש של סושי,

אפשר לשלוח פיצה,

אפשר לשלם על מנקה,

אפשר לשלם על בייביסיטר,

אפשר ואפשר ואפשר.

ולכן הכעס והאכזבה שלך סופר לגיטימיים ולצערי אני מכירה את זה גם ואני חושבת שכן יש מקום לפתוח, אפילו לכעוס ובטח שלפחות לשתף את ההורים.

מכאן,

ולמרות האופי ה...

את צריכה לחשוב מה יוצא לכם מזה מבלי להיות מעורבים רגשית יותר מדי בקשר.

האם זה טוב שיש לילדים שלך בני דודים? זה מצוין, ועדיף להיפגש לפעמים.

אל תגיעי עם קינוח ועם יין- כי לא מגיע להם ואת לא תתבאסי שהשקעת ולא קיבלת.

זו דוגמה אחת שעלתה לי.

זו דעתי, אני מאמינה שצדיקות ממני יאמרו שעדיף שלא לעשות חשבונות ופנקסנות, אני לא כ"כ צדיקה - מודה ומאוד מעדיפה לא להיפגע.

כי זה בדיוק מה שאני מרגישה

ואין מאושרת ממני שמבינים אותי

בא לי לבעוט בהם לנצח

ולא אני לא מזכירה להם כל מה שאני עשיתי בשבילם

ומחשש לאאוטינג רציני לא אפרט

אבל נתתי להם את נשמתי וכספי בכל הזדמנות

וזה מבאס לי את הצורה

ולא מקובל עליי שום תירוץ

לא יודעת לגבי המשפחה של הפותחת, ולא יודעת לגבי האנשים שאת מכירה.

אבל אצלי זה נובע מתוך קושי.

זה לא איך שחונכתי, לא חוסר מודעות, ולא שאני בנאדם רע.

אלא יש לי קושי להבין מה בדיוק מתאים בסיטואציה, קושי ליזום את העזרה, קושי בתקשורת עם הסביבה.

אז אולי יש מצבים שאני יכולה להתאמץ ולהתגבר על הקושי, אבל זה דורש השקעה פי כמה ממישהו אחר שעושה את אותו הדבר.

לא יצא לי להתמודד עם בני משפחה שצריכים עזרה.

אבל בסיטואציות כמו עזרה למשפחות מגויסות, עזרה ליולדת וכד', אני בדרך כלל לא אשתתף כי אני לא יודעת מאיפה להתחיל.

הרבה פעמים אני מתבאסת על עצמי שאני לא מצליחה לתת לאחרים.

מצד שני, אין לי כל כך קשרים חברתיים וגם אני פחות אקבל עזרה בסיטואציות דומות.

היה עוזר לי אם היו מבקשים ממני דברים ספציפיים, ישירות או דרך מישהו אחר, כדי שאני אבין מה מצפים ממני.

זה כמו שאדם רזה יגיד על אדם שמן, איך הוא יכול להישאר בעודף משקל כזה כשיש מודעות לבריאות, לתזונה וכד'.

הוא לא מבין בכלל את הקושי שאיתו השמן מתמודד.

גמני תמיד התקשיתי עם הדברים האלה

אני גרה רחוק מהמשפחה ואף פעם לא יכלתי נפשית לעזור לאחיות שלי כשהיו צריכות. לצערי. לא היתה לי פניות נפשית לזה

לא הרגשתי שאני מסוגלת לעזוב את הילדים ללילה/ יום שלם

אני מתעייפת רק מעצם הנסיעה לשם העזרה, אז במה אוכל לעזור. נוסיף לזה חרדת נהיגה( וחרדות בכללי ודכאון ושאר ירקות) שהייתה לי עד לא מזמן ובתחבצ הכל יותר מסובך ולוקח שעות

לא היה לי את זה. לא יכלתי לעזור. לא היה לי מאיפה לתת

אמיתי

תמיד התעניינתי והתקשרתי ואני תמיד זו שיותר מתקשרת אבל להיות שם ממש - היה לי קשה

היום אני במקום אחר ב"ה אבל בטוחה שזוכרים לי את זה. ומבינה גם.

ואת צודקת, אף אחד לא יודע מה הקושי של האדם בצד השני ועם מה הוא מתמודד ואיזה מאבקים פנימיים יש לו

♥️

בצורה מופגנת.

להתקשר זה מוערך.

לדבר על הקושי זה הרבה מאוד.

גם לתת תמיכה נפשית זה חשוב וגם נדרש לא פעם.

וגם אם לא יכולים לעזור, צריך להגיד- הייתי רוצה לעזור אבל אני לא יכולה.

זה משהו.

אבל זה לא סותר את ההבנה שלי לכותבת התגובה שהגבתי עליה

ברור שיש הבדל בין התעלמות ליחס לקושי

אני גם את הקושי לא פירטתי האמת

כמובן שלא דיברתי על אדם שיש לו קושי נקודתי.

ונקודת המבט שלך חשובה ותודה עליה.

במשפחה הכוללת, אם אנחנו מדברות על 8-12 אנשים בוגרים שמקבלים עזרה, האם כולם כולם לא יכולים לתת בחזרה ולו עזרה קטנה?

ונניח שכן, האם אי אפשר לדבר על זה?

האם את לא יכולה לגשת לאחות שעזרה לך נניח בלידה ולהגיד לה: תקשיבי, אני יודעת שעזרת לי המון אבל לי יש קושי בכך וכך וכך.

אני מדברת על בני משפחה.

לא על אנשים זרים.

כי זרים זה אקראי.

אני מקבלת היום כי ילדתי, עוד שנתיים אני אתן ליולדת אחרת.

פה אין הדדיות.

אני מדברת על בני משפחה ובעיקר על כאלו שקיבלו עזרה כשהיו צריכים. המציאות היא שמי שמקבל צריך לעשות מאמצים לתת ובעיקר-

לדבר על זה.

בע"ה שיהיה לכם מלא בריאות מהר מהר!!!!!

דבר שני, זה ככ קשה בלי תמיכה,

וברור שלפגוש את המשפחה מציף את זה....

זה באמתצורך ככ בסיסי, אבל כנראה שצריך להשלים שלא יגיע מהמשפחה, ואולי כדאי להשקיע, ובטוח שזה קשה, בלמצןא עמותות שיכולות לעזור בליווי ותמיכה רגשית... להבין שישלך כאן צורך אמיתי ולדאוג למלא אותו...

וכמה שזה קשה לעשות את זה אבל זה חשוב!!!!

ואם לא עמותה, אז ליווי מקצועי של איש מקצוע שנותן כלים ועוזר למצוא דרך ...

ודבר שלישי, יכול להיות שלנתק את הקשר עם המשפחה,

או לבוא למפגשים המשפחתיים יכביד עליכם יותר...

בסוף להיות חלק מהמשפחה נותן הרבה לכם ולילדים

ונתק מכביד ילדכם ועליהם

ולכן עדיף אולי ממש לנסןת לחשוב חכם ולא לחשוב צודק ולהתעלם מההתעלמות...

אפשר לנסות, וזה ממש קשה.. להגיד לעצמךשבעצם אי אפשר לדעת אם עובר עליהם משהו, סוג של "אל תקיןאדם עד שתגיע למקומו" וברור שזה ממש ממש קשה אבל יכול אולי דווקא לעזור לך להתמודד עם ההתעלמות....

מקווה שהועלתי

וחיבוק ענק!!

וואו כמה שזה קשה!!!!

אבל יש אנשים פאסיבים שמחכים לקבל אור ירוק לפעולה

את יכןלה למראש לבקש עזרה או בקבוצה משפחתית או שאם למשל אתם עוברים בסביבתם ורותים לצאת ולהשאיר את הילדים אז לשאול בפרטי אם אפשר לבייביסיטר

בבית חולים, והמשפחה מצד אחד בקושי עזרה, והמשפחה מהצד השני התגייסה באקסטרים, ממשמרות בבית חולים, משפחה מורחבת שהגיעה עזרה והתעניינה. הניגוד היה כל כך בולט ולא היה אפשר לפספס את זה.

אצלנו זה בהחלט השאיר משקעים בקשר עם הצד הזה, וזה כבר היה לפני תשע שנים...

וזה מה שהוא

כשאמרתי כן אמרו שלא יכולים

והתחושה שאתם לבד בתוך מירוץ המכשולים הזה, שנראה שכבר נמשך הרבה מאוד זמן.

אני מצדיקה אותך. משפחה זה קודם כל תמיכה בעיניי. אני מצפה מעצמי להיות שם בשביל האחים שלי (וכמובן ההורים), מעצם זה שאנחנו משפחה.

זה הדבר הכי מצופה ומתבקש, וכשזה לא קורה- באמת השאלה מה התפקיד של משפחה בחיים שלי- עולה.

אני יכולה להגיד לך שאני מבינה אותך מאוד, וחושבת שהכאב שלך מוצדק.

אני הייתי מנכיחה את הכאב שלי ולא מצטרפת לצחוקים.

אם אף אחד לא מספיק רגיש כדי להתעניין ולהציע עזרה בסיסית- מבחינתי הקור הזה הוא הדדי. הדרך שלי להגן על הלב שלי, הוא לא לתת אותו למי שלא יודע להעריך או להתייחס בהתאם.

אם אנחנו מדברים על זה בכאב הם טוענים שאנחנו רגישים מדי ולכן מגיבים ככה וכמובן ממשיכים הלאה בחייהן

ברור לי שכל אחד עובר משהו,אני לא מצפה מהם להיות במאה אחוז עזרה ותמיכה עבורנו

אבל משפחה כל כך גדולה ואף אחד לא מתעניין ואף אחד לא עוזר בכלום? זה מאוד תמוה

במיוחד שתמיד נעזרו בנו ותמיד היינו שם בשבילם בכל הרגעים הטובים והפחות

זה ממש עצוב. זה להאשים את הקורבן.

בעיניי זו בדיוק המשמעות של קשר דם. של אכפתיות. אם אני רגישה מדיי שאני מצפה לאכפתיות, אז אני הלא בסדר?

תשמרי על הלב שלך שם, נראה שכל הסגנון שם הוא אחר ממה שאת מצפה, רוצה, ורואה כבסיס.

כואב שהם לא החזירו באותה מטבע, אולי זו מנטליות?

שבע"ה יהיו לכם רק בשורות טובות!!

את המצב?

לדעתי לא חייב ללכת, או שרק הוא ילך אם הוא רוצה

זה חלק מלהנכיח את הפגיעה

נשמע ממש כואב. חיבוק♥️

אבל פוחדת לפגוע בחמותי

אם היא תיפגע?

מקסימום תגידי לה שהיא רגישה מידי

סתם, אני לא בעד לפגוע

אבל את עצמך נפגעת מהם

ולהגיע למפגש יעצים את הפגיעה

אז מותר לך לדאוג לעצמך

תעשי מה שמתאים לך ונכון לך, לא חושבת שזה המקרה להתחשב בכל הסובבים חוץ מעצמך.

אני חושבת - לא ללכת זה לפגוע בך כי זה מכניס אותך למנגנון של ריצוי שמוביל לכעס פנימי ותחושת ניצול

אני אומרת שעם כל הכבוד תתחשבי קודם בעצמך

זו לא מערכת יחסים קרירה מ2 הצדדים. את אומרת שנתת השקעת ועשית. הגיוני שתצפי. את מוכוונת לציפייה ללפחות דאגה מינימלית כי זה אנושי ומתבקש

אם לא היית מצפה לא היה על מה לכעוס הרי לא?

תעשי מה שאת חושבת לדעתי בלי לקחת אחריות על תחושות של אחרים. ולא מתוך רוע. מתוך הקשבה לעצמך. נסיעה למפגש זה השקעה של זמן ואנרגיות. אם אין לך כאלה לתת להם - זה לגמרי לגיטימי אפילו בלי הסיפור מעבר

לא הציעו עזרה בתקופות של אשפוזים

והיו הרבה כאלה

רק באשפוז האחרון מישהי הציעה עזרה כנראה בגלל שהיא קבלה עזרה כספית מאיתנו

אנשים עסוקים עם החיים שלהם

ולא בהכרח מציעים עזרה

גם כשממש צריך

זה לא סותר שזה מבאס ושאפשר פשוט להבריז ממפגש כזה

שבעבר כשלא יכולתי לעזור, גם לא כ"כ התקשרתי. כי זה ממש הרגיש לי "אונאת דברים" כלומר להגיד "אני אשמח לעזור" או "איך אתם מתמודדים" בלי להיות מסוגלת לעזור (בגלל מרחק, או יכולת כספית, או קושי נפשי, או עומס גדול של החיים או כל דבר כזה) בעיקר מרגיש לי כמו זריחת מלח על הפצעים, משהו נורא ציני.

אתן לך דוגמה, יש לי קרוב משפחה שכל יום שישי מתקשר לאמו הבודדה ושואל אותה איפה היא בשבת.

אני מארחת אותה להרבה שבתות (לא פעם השיחות האלה מתקיימות אצלי בבית אז אני שומעת) אבל הוא מעולם לא הזמין אותה אליו לשבת ולא הציע להתארח אצלה.

אני בטוחה שיש לו סיבות טובות.

אבל בשורה התחתונה השאלה שלו מרגישה צינית או "כדי להשקיט את המצפון" שהיא לא לבד בשבת.

היא גם בעצמה מגיבה לו לפעמים בעוקצנות, או אומרת לו שהיא לבד השבת (למרות שהיא לא)

כי המילים לבד לא מספיקות.

לי אישית מאוד קשה להרים טלפון "סתם כדי לפטפט או להתעניין" אלא אם כן יש לזה משמעות מעשית.

היום אני יודעת להגיד שחמימות ואכפתיות אמיתית גם אם אין לך איך לעזור פיזית, יש להם ערך גדול.

אבל כתבת שזה קשור מנטליות, אז יכול להיות שזו נקודה שהם לא מבינים.

ועוד משהו, יכול להיות שמרוב שאתם תמיד עוזרים וחזקים הם עדיין מסתכלים עליכם ככה וחושבים שאתם מסתדרים או לא יודעים איך ובמה לעזור. ולא רוצים להפריע או להכביד. או סתם נבוכים מהסיטואציה.

בנוסף יכול להיות שאתם מעניקים הרבה יותר ממה שהם מסוגלים לתת ולא נעים להם לתת את המעט שהם מסוגלים אז הם נמנעים בכלל.

כל זה לא סותר בכלל את התחושה הקשה שלך, ההרגשה שאת לבד והאכזבה הגדולה שתמיד אתם שם בשבילם, וכשאתם צריכים הם לא שם בשבילכם, הרגשה מאוד מאוד מובנת.

לבנקים הגדולים - אני מכירה מכירה מניסיון אישי את הייעוץ של לאומי, פועלים, הבנק הבינלאומי, יש מחלקות ייעוץ פנסיוני.

מתאמים כמובן מראש, הם מבקשים הרשאה להוציא את המסלקה הפנסיונית שלך, וגם של בעלך אם תרצו ייעוץ לשניכם, כדי לקבל ייעוץ בראייה של כלל התא המשפחתי.

נפגשים ועוברים ביחד על כל החסכונות וההפרשות שלכם, פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות…

עוברים על מסלולי החסכון וההשקעה.

היועץ מביא את ההמלצות שלו - ומקבלים החלטות.

האם להמשיך בקיים, האם לשנות אפיקי השקעות וסיכונים, האם לנייד לבתי השקעות אחרים.

לכם הייעוץ בחינם.

הבנק מרוויח מזה מאותו רגע ומידי חודש, כל עוד הייעוץ רשום שממשיך עם אותו בנק / יועץ פנסיוני ולא עוברים לייעוץ אחר.

הרווח של היועץ הפנסיוני הוא 0.25% לחודש. מועבר אליהם ישירות מבית ההשקעות. (לא פוגע ולא משפיע על הרווחים שלכם. זה נגזר מתוך דמי הניהול שאתם במילא משלמים לגוף ההשקעות שמנהל לכם את הכספים).

כל פעם שתעברו לקבל ייעוץ מגורם אחר, הוא יעביר את רישומי הייעוץ אליו, מול הגופים הפיננסיים. והמייעץ הקודם יפסיק להינות מההכנסות מאותם חשבונות שעברו ליועץ אחר.

אולי שווה לך לשקול פעם אחת... לא ניסיתי בעצמי. אבל חברה ניסתה ואמרה שממש ישבו על כל הפרטים של המשכורת שלה והראו לה איפה אפשר למקסם וזה היה שווה הרבה כסף.

אני ממליצה מאוד על הספר כסף טוב של שאול אמסטרדסקי

יש מלא פודקאסטים על כסף: ציפור פיננסי, השקעות לעצלנים ועוד.

לא יודעת להמליץ כי לי אין סבלנות לשמוע פודקאסט.

לי בבית יש איזה 5 ספרים על כסף והשקעות - אם מעניין אותך אז בבית אבדוק בדיוק את השמות הנוספים חוץ מכסף טוב.

חוץ מזה, יש הרבה אתרים עם חומרים מעניינים.

אבל הבעיה שזה לא מסביר מהבסיס

אני אפילו לא יודעת מה זו ריבית! איכשהו גם בהסברי הבסיס אני הולכת לאיבוד.

שם יש הסברים מהבסיס. או שתעזרי בבינה מלאכותית כדי להסביר את המושגים שאת לא מבינה.

ואתר, הכסף של המורים

שממש יושבים אתכם ועוזרים לעשות סדר בכל העניינים הכלכליים.

יכולה להשיג לך מספרים אם את מעוניינת.

לא כדאי לקחת ממקור שלישי לדעתי, וגם ממקור שני כדאי להצליב לפחות שתי המלצות.

אחרת עלולים לחשוב שהכסף בתוכניות כדאיות כשהוא ממש לא.. נמצא בתוכנית בסיסית ביותר ולא עונה לצרכי החוסך.

במיוחד כאלה בסיסיים

נמצאים בחיפוש בסיסי של ai בגוגל

הסברים+ קישורים למקורות

בפרטי

אדם בשם נחשון מהר חברון

שלא הצלחתי לתייג שנותן שיעורים מוכר איזו סדנה בנושא.

שווה לבדוק לדעתי.

אני התרשמתי מדברים שכתב בפורום.

אותי מישהי תתן אותי בשם.

תגיד לו "אין לי מושג בכספים, תסביר לי בבקשה במילים פשוטות" ותסבירי לו קצת עלייך ומה את רוצה לדעת, או תשאלי אותו מה הנושאים שהכי בסיסיים וכדאי לך לדעת.

זו לדעתי פתיחה מעולה ל"אינו יודע לשאול" כי אם הוא מסביר משהו שאת לא מבינה אפשר ללכת אחורה ולבקש ממנו להסביר בצורה יותר פשוטה, או יותר ספציפית למצב שלך וכו'.

אחר כך אפשר להמשיך לספר או ליועץ כלכלי או יועץ פנסיוני שמתמחה במורים (כי יש ניואנסים ששונעם אצל מורים מבחינת השכר והפנסיה)

הרבה פעמים הן עושות את זה לבד.. ואם לא, לגמרי אפשר לבקש.

התפקיד שלה זה אך ורק לראות אותך כשאת טובלת שכולך בתוך המים

כשאני נכנסת היא עם הגב וכשיוצאת היא מחזיקה את המגבת גבוה וככה היא מסתירה בעצם.

הכי לגיטימי בעולם לבקש. מה שיעשה לך נח וטוב.

אצלנו ספציפית יש וילונות שהבלנית פותחת רק כשאת אומרת לה שאת בתוך המים, וסוגרת כשאת מסיימת לטבול

מסכימה להגיד איפה?

ביקשתי במקווה שהרגיש לי שלא מקובל בו והסתובבה

ממש התעליתי על עצמי כדי לבקש ואמרתי לעצמי שבטח יש עוד כמוני

מאז יצא לי עוד פעם לבקש ואז מרוב פדיחה (הכרתי את הבלנית) שכחתי לברך בכלל

עורכת כי קוראת ששאלת על היציאה ולא על הכניסה. אז כן! המון פעמים!

משגע אותי שהן מחכות עם המגבת, לכיייייי נגמר תפקידךךךך

לחכות עם המגבת הוא כדי שהדבר הראשון שהטובלת תראה ביציאה מהמים הוא משהו טהור ולא בעל חי טמא, יש מנהג כזה שכתוב בכמה מקומות...

לי למשל לא מפריע בכלל, אבל אני חושבת שאם מפריע לך סופר לגיטימי לבקש

אם היא מחכה לי עם המגבת אני אומרת: תודה רבה, תשאירי את המגבת, אני אסתדר.

במקווה שאני טובלת ברגיל הם מסתובבות עם הגב בכניסה ויוצאות לפני שיוצאים מהמים. במקומות אחרים אני מבקשת, לא נרשמו בעיות עם זה.

שרוב הנשים אין להן אומץ לבקש בכלל.

אם תבקשי ממני אני אעריך שבקשת,אבל אני לכתחילה ממש שומרת על פרטיות הטובלת וכן אני יודעת שלא כל בלנית היא כזו.

זה ממש לגיטימי לבקש דבר כזה.

משם יש רכבת לאן שרוצים

לבעלי יש

מותר לו להעביר עלי?

שנים לא נסעתי באוטובוסים חחחח יש לנו רכב אחד והוא אצלי🤣

אני משתמשת באפליקציה של פנגו, אבל יש גם באחרות, בכולן אפשר לשלם באפליקציה על נסיעה בתחב''צ

ואם כבר נוסעים בתחבצ אפשר לחנות בלי להכנס לתוך העיר נגיד בגבעת התחמושת או בהר הרצל

פעם ברכבת הקלה לא היה אפשר לשלם על עוד מישהו, אבל נראה לי כיום כבר אפשר.

ואת יכולה לשלם גם דרך אפליקציה.

שימי לב שבמכשיר התיקוף צריך לבחור את האפשרות של שני תיקופים מראש, לפני הנחת הכרטיס.

אנונימי בתחנות רכבת הקלה ב10 ש"ח

אם אין חוזה מיוחד ברב קו אז כן

מעבירים במכשיר ומוסיפים )יש סימון של +( על עוד נוסע

באפליקציה של מוביט יותר נוח לשלם על 2 גם לא צריך להעביר במכשיר בכלל

אפשר לחנות לאורך הרכבת בכיכר דניה ןעד הר הרצל ששם יש חניון ייעודי לנוסעי הרכבת

וגם אפשר לחנות בתוך שכונות שקרובות לרכבת כמו קרית יובל

תחנת רכבת קלה הכי קרובה יש בכיכר ספרא - כ 20 דקות הליכה מחניון ממילא.

קרובה לממילא מרחק 4 דקות הליכה

לא 20

איך משלמים בפנגו?

נרשמתי לאפשרות.

חסר. אבל הם לא זולים (חניוני הרכבת הקלה יותר זולים)

באגריפס יש את חניון חלון לירושלים

לפעמים אפשר למצוא באזור הדוידקה בפנגו

תודה רבה

מקווה שנמצא בקלות ושיהיה תת קרקעי.

ומשתפת שזו פעם ראשונה מזה 5 שנים שאנחנו נוסעים לבלות לבד.

אני כבר בוכה ברכב מגעגוע לילדים🥲😶‍🌫️

הילדים בסדר אל תדאגי חחח

כמה בזבזתי🤣 שנים לא עשיתי את זה.

לא התאפשר.

חנינו באגריפס יצא יקר אבל היה נוח ביותר

יש חניון ענק בחינם

חניון נחל צופים קוראים לזה

ורכבת הקלה עד לעירייה

נראה לי הכי קל ככה

רציתי להמליץ על זה גם

ואם מגיעים מדרום אז בהר הרצל גם יש חניון חנה וסע גדול

ראיתי שכתבת שאין לך רב קו

אפשר לשלם עם מלא אפליקציות(רק תורידי מראש ותראי שעובד לך כי ברכבת אין זמן להתחיל להוריד וכו לפני שמגיע פקח)

מוביט/פנגו/סלופארק/אג/יש עוד אבל נראה לי שזה מספיק

לא יודעת אם זה שכיח או לא. אבל זה היה מבאס כי בנינו עליו...

שבכללי עדיף גבעת המבתר אם רוצים להגיע לאזור ממילא

כי מהר הרצל זה המון זמן ברכבת ומגבעת המבתר פחות

בכל אופן אם מגיעים מכיוון נחל צופים(צפון מזרח העיר) זה חניון ענק ומושלם, אנחנו מאוד אוהבים לחנות בו.

לכן כדאי למצוא חניה קרובה על הציר הרכבת בתוך שכונות

שם תמיד היה מקום פנוי כשאני הגעתי (לא המון, אבל כן יצא לי כמה פעמים בשעות שונות). וכך שמעתי גם מאחרים.

תמיד כשחנינו שם היו מקומות פנויים. חינם לנוסעי הרכבת הקלה.

יש בו מלא קומות אז קשה שלא תהיה חנייה

בגבעת המבצר

משתיהם לוקחים רכבת למרכז העיר , בערך 20 דק נסיעה ..

רק לזכור לתקף, אפשר באפליקציה של מוביט או פנגו, אחרת הקנס של 180 שח עולה יותר מכל חניון🤪🤪

היום הפנגו חכם כבר חחח

בחניון המחסום לא נפתח אם לא משלמים אז זה קל יותר...

ובחניה כחול לבן גם שוכחים לפעמים....

מי שמשתמש ברכבת יכול לחנות בחניון בהר הרצל

משם הגעה ברכבת.

מתקנת חניה חינם מותנת בשימוש בקרב קו .

יש המון מקומות חניה בהר הרצל.

עצמה

ומאוד תכופים

ואפשר לחנות גם בחניון של הר הרצל עצמו, זה צמוד לתחנת יפה נוף.

אני בגישה קצת אחרת.

אני יוצאת מנקודת הנחה שהם יהיו הכי הכי, שילך הכי חלק וטוב.

אוקי, זה לא נכון, אני חרדתית בדיוק כמוך. אבל זאת השאיפה שלי.

אני מנסה לשדר את האמון ותחושת המסוגלות. אם יווצר קושי חריג - נטפל, ונדאג, העין תמיד פקוחה.

אבל השדר הפנימי, וגם החיצוני - כלפי הילדים, כלפי הצוות החינוכי - הוא שדר של כח ואמון ביכולות.

ואם יש צורך - מתערבים בזריזות, מביעים בקשה ספציפית (יש לי בן עם רגישות תחושתית ומשהו הפריע לו, ישר הרמתי טלפון, החמאתי על הטוב וביקשתי בקשה ספציפית) ומביעים אמון בשיתוף פעולה ובכוונות הטובות.

את אמא מדהימה, מקדימה רפואה למכה, דואגת ומטפלת ביקרים לך, אני מאמינה בך שתמצאי את הדרך הטובה ונכונה לכם (הפעם זה שדר אמיתי מהלב)

בדרך כלל יש מפגש עם מורה , הורים וילדים יום לפני.

ביום ראשון ללימודים יש בתי ספר שבו ילדי כיתה א מגיעים יותר מאוחר מכולם ואז יש טקס נחמד. יש בתי ספר שזה אחרת. יום ראשון ללימודים בדרך כלל יום קצר.

מורה מחליטה מי יושב עם מי. עד סוף יסודי בדרך כלל. לפעמים גם בחטיבה. פעם בכמה זמן מחליפים מקומות.

אחהצ, בסביבה מכילה

ושם בוחרים מקום והכל.

לגבי היום הראשון-

אל תגיעו מידי מוקדם אבל כן לנסות לכוון נגיד לסביבות רבע לשמונה ולא ממש לצלצול.

שימצאו מקום שנוח להם, יתמקמו בנחת. בדכ המחנכת שם לכוון בזה ולא חושבת שרוב ילדי א יודעים ליד מי הם הולכים לשבת.. דיי זורמים והגיוני שבשבועות הראשונים המורה תחליף מקומות גם ככה.

תגיעו איתם, תצטלמו בנחת בכניסה, במקום בכיתה.. וזהו לדעתי, תסמכי עליהם ותסמכי על המורה..

לגבי התאומות- לא חושבת שרלוונטי לערב יועצת. הייתי שולחת לכל אחת מהמחנכות הודעה קצרה לגבי זה (שלום איקס, אני וואי אמא של זד. אני לא יודעת אם כבר שמעת, אבל לזד יש תאום, קיו, בכיתה השניה. זו שנה ראשונה שלהם בנפרד אז אשמח אם תוכלי לראות שהוא מוצא את מקומו ללא התמיכה של אחיו.. מצפה להכיר עוד, וואי) ושולחת את זה כמובן לשתי המחנכות.

הם באותו נושא ולכן עדיף שיהיו יחד ולא יציפו את הפורום בשרשורים מקבילים

אשמח לדעת כמה דברים:

מה מכינים להם לבוקר? טיפים לייעול? איך מתארגנים סביב זה בבית? גם ככה כשהם היו בגן בקושי קמנו ושנינו פרפרנו כדי להתארגן איתם והגענו מאוחר

אז זו עליית שלב. נשמח להיערך לזה.

אתם באמת מדביקים להם או משאירים פתקים בסנדוויץ?

ומה עושים עם ילד שלא אוהב כלום חוץ משוקולד ופיתה? זה נורא לא בריא. איך חושפים אותו לעוד טעמים? עושה לי בעיות עם חביתה. לשמחתי אוכל סלט.

אני קונה לחם בריא והוא לא רוצה כזה. אולי לקנות לחם לבן או שחור פרוס רגיל? או לחמניות? אתם מביאים כל יום לחמניה או פיתנ לילד כזה? ומה אעשה איתו עם ממרחים?

תודה לעונות!

מי שפתוח וזורם עם סנדוויץ בריא, אז עושים יום יום.

מי שלא, ואני יודעת שלא יאכל - אוכל לחם עם שוקולד כל השנה ואנחנו משלימים אבות מזון בבית.

קניתי מדבקות שהם אוהבים, ולפעמים קלפים שהם אוספים, מי שמוכן לבוש, אכל, תיק על הגב - מקבל.

לא משהו גדול, קטן, יומיומי.

ארוחת בוקר - דגני בוקר עם חלב, בייגלה, מאפינס שאני מכינה בכמויות ומקפיאה אם יש לי סבלנות לפירורים

המטרה שלי - שהבטן לא תהיה ריקה.

במהלך השנה כשאני מרגישה שכבר בשלים אני מוסיפה להם מטלות, לעזור להכין סנדוויץ, לארגן בקבוק לעצמם.

אבל בתחילת השנה, ובעיקר כיתה א, יש הרבה התמודדויות חדשות, לכן אני מפחיתה כמה שאפשר.

אם מישהו ירצה שאלביש אותו - אני אלביש אותו. כן , אפילו שהוא יודע לבד

עוד כמה חודשים נעשה מבצע, ונעבוד על זה

סליחה שמתחילה מהסוף..

פיתות קלות יותר לתפעול ולכן אצלנו יש בדכ רק פיתות.

לפעמים יש טוסט/פיצה/פוקצ'ה זעתר שאני מכינה כמות ומקפיאה

בכללי אנחנו לא מהמשקיעים

כן משתדלים לארגן מהערב אם מצליחים.

בגן הייתה הזנה?

בשעה מוקדמת מספיק כדי לא להתנהל במרוץ עכברים

זה גם טוב להם שיש לנם זמן התארגנות והתאוששות. וגם לכם האמת.

לגבי פרוסות - אני מכינה מה שהם אוהבים לאכול. זמן ארוחת בוקר בבית ספר הוא לא זמן לאג'נדות בריאותיות שלא תואמות את הטעם של הילד כי התוצאה היא שהוא עלול להישאר רעב

בכיתות נמוכות אני מכינה כריך ושמה בקבוק מים.

אני מנסה להציע עוד דברים- טוסט קר, גבינה וזיתים, מה שיוצא. אם הילד לא זורם אז כן, פיתה ושוקולד

אם יש זמן אני מנסה לשים פרי או ירק לתוך ואז זה יותר מזין מבחינתי

תכלס הכי חשוב זה שילד יצא שבע. אחרי זה אפשר לנסות לגוון לו בדברים בריאים יותר

מבחינת הכנה אני מעדיפה לעשות מהלילה כל מה שאפשר- לבחור בגדים, לוודא שקופסאות אוכל נקיות, לכתוב פתקים וכו'

אני שמה בקופסת האוכל פתק, לא כל יום. מתאימה את רמת הפתק לרמת הקריאה של הילד - ציור עם שם, משפט קצר שחוזר על עצמו, משפט משתנה, פסקה או חידה בחרוזים.

יוצא לי לשים להם בערך פעם בשבוע

לגבי כריך - אני חושבת שיש מספיק התמודדויות בבית הספר, חבל שגם האוכל יהיה בתוכן. גם הרבה יותר קל לתפקד אם שבעים.

בפועל - הבסיס אצלינו זה כריך וירק. שוקולד מקבלים רק בראש חודש, אבל באופן כללי מקפידים על ממתקים רק בשבתות וימים מיוחדים. אם היו מקבלים בשוטף, אז לא הייתי מונעת דווקא בכריך.

קנינו מגוון ממרחים ואנחנו מתאימים למה שהולך לפי תקופה - תמרים, בוטנים, טחינה, גבינה לבנה, גבינת שמנת, טוסט, פיתה זעתר, טונה, דבש. כל ילד בוחר בערב מה הוא ירצה וכך אפשר להכין בבוקר בלי דיונים.

אם יש ילד שלא אוכל כריך אפשר להציע שאריות מהערב. למשל פסטה עם גבינה צהובה או גבינה משולשת ליד, פשטידה, מאפינס שמכינים פעם אחת וכל בוקר מוציאים שניים, ביצה קשה וכו'

ראתי שכתבת שהוא אוכל סלט. אפשר סלט עם טונה, ביצה קשה, אצבעות גבינה או כל חלבון אחר שהוא אוהב. רק שימי לב שהקופסה אטומה והוא יודע לסגור בקלות, שלא ישפך על כל התיק.

אולי באיזה נסיבות מיוחדות. לא כל הזמן ובטח לא בכיתה א'.

אם הוא אוכל שוקולד ופיתה מביאה שוקולד ופיתה.

תחילת הבי''ס זה לא הזמן להלחם על זה...

אפשר להוסיף ירק או פרי .

או לתת ירק או פרי בבוקר כשיוצאים, או אחצ כשחוזרים.

אפשר להציע דברים נוספים אולי משהו הוא כן יאהב?

לחם פשוט, פיתה בטוסטר סנדויצים

פרוסת גבינה צהובה, זיתים, ריבה, חמאת בוטנים

(לא הכל ביחד כמובן)

מעדיפה שיאכלו משהו ולא יהיו רעבים, ינשנשו שטויות או יקחו מחברים

לומדים לקום מוקדם יותר

זה יקח זמן להתרגל, זה תהליך לכולכם

חשוב לתת לזה מקום, בלי לחץ

אם בגן היית מכינה להם אוכל, אז זה אמור להיות אותו הדבר.

אם הם קיבלו הזנה, אז זה משהו חדש.

הילדים שלי לא אוכלים הרבה דברים.

בדרך כלל אני מכינה משהו קבוע. אצלי הם אוכלים טוסט/ לחם עם גבינה צהובה. לפעמים אני מוסיפה גם פרי/ ירק.

אני לא משאירה להם פתקים.

כדי לחסוך זמן בבוקר אפשר להכין את האוכל מהערב.

גם מבחינת התארגנות, לראות מה אפשר להכין מראש. להכין את הבגדים, לדאוג שהתיק מסודר, אפשר גם להשכיב אותם עם הבגדים של מחר. אם צריך חתימה/ אישור לדאוג שזה יהיה מוכן מראש ולא ברגע האחרון.

צריך לראות איפה הקושי בבקרים, ולפי זה לראות מה אפשר לייעל.

היינו על לחם מלא. עד שהם הפגינו נגד... עברנו לפיתות. שוקולד לא נכנס כל כך הביתה אבל חוץ מזה מה שהם רוצים, בעיקר טוסטים הולך. משתדלת ירק ליד. פתקים לא. למי יש זמן בבוקר. יש שמכינים בערב בעיני זה לא טעים האמת. מכניס. בקבוק מים. משתדלת מים קרים בקיץ. אוכלים ושותים משהו קטן בבוקר. לפעמים מאפה אם נשאר משבת, לפעמים דייסת קוואקר שזה די מוצלח בעיני אבל לא תמיד רוצים. לפעמים קורנפלקס, משתדלים לא באופן קבוע כי די זבל.

לק"י

וגם אם כריכים מהערב פחות נחמדים בעיניהם, אפשר מראש לחתוך ירקות, לטגן חביתות, להכין כריך לטוסט ובבוקר לשים בטוסטר וכו'.

בעיני אישית זה לא טעים. גם לא חביתה וירקות מיום קודם וגם לא טוסט.

והם רגילים אז קשה לי להאמין שיזרמו...

אני מניחה שהמורה תודיע לכם מה הלוז, מה צריך להביא וכו'.

בדרך כלל עושים מפגש עם ההורים לפני תחילת השנה.

כיתה א' זה חדש לכל הילדים, והמורה אמורה לתת לילדים מענה ולעזור להם בהסתגלות.

אפשר להכין ביחד איתם את התיק והקלמר.

להגדיר מקום לכל דבר, לעטוף ספרים, לכתוב שמות על הציוד.

הם מכירים חלק מהילדים שיהיו איתם בכיתה?

אפשר ליזום מפגשים עם ילדים אחרים בחופש.

לגבי לאחר לעבודה שלך, זה תלוי במקום העבודה.

בעיקרון 1/9 זה יום בחירה במשק.

אם את עובדת במערכת החינוך, זה תלוי מה התפקיד שלך ומה הצורך.

לדעתי לא כדאי לדבר מראש על הקשיים. תני לילד להתחיל, ויכול להיות שיהיה לו שונה ממה שהיה בגן. בהמשך השנה, אם עולים קשיים, כדאי להיות בקשר עם המחנכת ואם יש צורך לפנות גם ליועצת.

זוכרת שאת מורה מקצועית. פשוט להודיע שתגיעי אחרי הטקס ביום הראשון. גם אם זה אומר שזה ייהיה כל היום.

הילדים שלך מקום ראשון ומורה מקצועית פחות נורא ממחנכת. ששם זה יותר בעייתי..

אני כשמעלה לכיתה א תמיד מאחרת משמעותית וב"ה יש הבנה למצב.

לק"י

פחות דחוף שאת תגיעי.

לאחר או אפילו לא להגיע. לפעמים יש גם טקס שזה שעה שעתיים אחרי הכניסה בבוקר.

לא הייתי אומרת שום דבר האמת. מניחה שהצוות מודע שיש תאומים. תני להם צ'אנס להתחיל ותאמיני בהם. אני כן תיאמתי לבן שלי עם אמא של חבר שישבו יחד. כי רוב החברים שלו מהגן שובצו לכתה השניה. סתם כדי שיהיה לו עוגן כזה להתחלה. אח''כ בכל מקרה המורה מחליטה על מקומות. בהמשך את יכולה ליצור קשר, עם הרבה פרגון ולבוא בטוב, ואז לשאול איך הולך לו חברתית. בהתחלה גם המורות צריכות להכיר כל ילד להתאפס על הכתה ולהבין מה הולך לשים לב ולזכור על כולם. אין מה לפנות בשלב הזה.

אם צריך קונים חלקים משלך ורק את המנוע לוקחים מבית החולים

חבל ממש לקנות מראש

לק"י

נראה לי שרוב אנשים לא זקוקות לזה מיד אחרי הלידה.

בד"כ לא צריך מיד אחרי הלידה לשאוב, ואם כן- יש את של בית החולים.

אני חושבת ששווה לחכות שההנקה קצת מתבססת ואז יותר בהיר מה הצרכים ואיזו משאבה הכי מתאימה

לפעמים (אצלי נגיד ככה היה) הייתי צריכה לשאוב כדי להתחיל הנקה, להגביר ייצור חלב וזה. תכלס קניתי משאבה יום אחרי שהשתחררתי, הייתי רגועה יותר אם היתה לי לפני.

אז לא יודעת אם כדאי לקנות מראש כי אולי באמת לא תצטרכי אבל כן הייתי ממליצה לבדוק מאיפה נוח לך לקנות ואיזה סוג מומלץ לאישה צורך כדי לייעל אח''כ את הקניה. זה לפעמים יכול להיות לא פשוט להתעסק בזה אחרי לידה, תלוי במצב שלך, של התינוקי ושל מי שסביבך.

יש לי ידנית פשוטה פשוטה מאליאקספרס

ונוחה מאוד

גם השאיבה היא לא כמויות מטורפות זהמיותר לעיסוי פטמות אומגירןי להנקה בימים הראשונים

לבית כדאי חשמלית שנוחה לך לשאיבות לכמויות

לא בכל לידה צריך אבל קרה לי ב2 הלידות האחרונות שהייתי צריכה

בבית חולים יש משאבות וגם אח"כ יש הרבה גמחים שמאפשרים לשאול משאבות לתקופות קצרות, עד שתביני מה הצורך שלך. יש נשים שלא צריכות בכלל, יש נשים שצריכות רק בחזרה לעבודה, יש כאלה שצריכות בהתחלה בגלל בעיה נקודתית ויש כאלה שצריכות כל הזמן... ולכל צורך יש גם משאבה אחרת שמתאימה. אז לדעתי עדיף לחכות ולראות מה הצורך שלך ולפי זה לקנות, כי בסוף זה דבר יקר. ולגבי הנקי- גם בבית חולים וגם כששוכרים יש לך סט נקי משלך שמתחבר למנוע.

את לא יודעת מה בדיוק תצטרכי אחר כך.

את יכולה לבדוק בבית החולים שבו את מתכננת ללדת, מה אפשר לקבל שם.

באחת הלידות שלי קיבלתי ערכת שאיבה חד פעמית שמתחברת למשאבה של בית החולים.

יצא לי לצאת מבית החולים ישר לבית מרקחת לקנות משאבה, למרות שהיו לי משאבות בבית. כי באותו זמן הייתי צריכה משאבה לשאיבה בלעדית, ולא יכולתי להסתפק המשאבות הידניות שהיו לי.

בזמן שהייתי מאושפזת עשיתי בירור מה ואיפה לקנות, ומיד כשהשתחררתי הלכתי לקנות, כי בעלי הסתבך עם זה.

יכול להיות ממש שלא תצטרכי אותה בכלל

המשאבות של הבית חולים הם מעולות ומצוינות ואם צריך תשתמשי בהם.

אם הייתי משקיעה כסף לפני הלידה, הייתי עושה הכנה להנקה אצל מישהי מהתחום (בדכ מה שיש בתוך הקורס הכנה ללידה לא מספיק רחב..)

וגם הייתי מבררת איזה משאבות יש לקופה שלי להציע, ואיזה מהם יותר מומלצות כדי שאם יהיה צורך תוכלי לשלוח את בעלך/מישהו אחר לקנות לך בבית מרקחת במחיר מוזל.

הבקבוקים עוברים חיטוי. ורק הם והמנוע רב פעמיים.

רק חשוב לי להתייחס למשפט- עכשיו מנסים לחטוף ילדים שאם כוונתך לילד יובל שאותר ביום שישי באשקלון, זה שהמקורות הרשמיים מוסרים שלא היה ניסיון חטיפה.

הילד נחקר על ידי חוקרת ילדים מבלי שתודרך קודם, גם אביו טוען שלא היה לו קשר עין עם הילד וכנראה הילד פשוט אבד.

המשפחה גם מבקשת להימנע מהפצת סברה זאת ואני לא רואה סיבה שלא להאמין להם ולא לכבד את רצונם.

אגב, מבחינת ביטחון אישי, אני מדברת רק על ביטחון אישי,

(כלומר לא כולל פיגועי טרור ומלחמות) מדינת ישראל היא באמת לתחושתי אחת המדינות הבטוחות בעולם.

חטיפות אין פה כמעט בכלל.

אגב שני,במקרה היימנוט למשל, המשפחה סוברת שזה כן מקרה של חטיפה ושם לגמרי יש מקום לתפילות, עצרות והתגייסות של כולנו.

ילדים נעלמו.

אני לא מרגישה בטחון אישי ברחובות ויש לי תחושה קשה שהציבור הדתי לאומי כבר שכח מיכולת ההתאגדות וההפגנה ופונה לאפיקים אחרים. לא עם הקורונה בזמנו, לא על החטופים (לא כולל כיכר החטופים ויוזמות קטנות) וגם לצערי לא על הקרע בעם והחיילים. זה הרעיון המרכזי- על הגוש בזמנו נלחמנו כמו אריות, עכשיו לא נלחם ונקרע שערי שמיים אל מול כל הצרות? מה עוד יידרש? ידוע שתפילת רבים עוזרת ומגנה. כולם נרדמו בשמירה. אגב עם ובלי קשר, בעניין הטכנולוגיה, בתי ספר בארה"ב מוציאים מחשבים- גילו שאין כמו מחברת פשוטה להישגים ותוצאות, והמחשבים גורמים לחוסר ריכוז. אז בואו נחזור להיות אולד סקול ונעשה מה שבאמת צריך ומתבקש.

גדול מאוד.

ואני גרה בעיר קצת מרכזית ויוצא לי לחזור בשעות מאוחרות ממש.

מעניין מאין הפערים.

בכל מקרה, לגבי השאר, את לגמרי צודקת.

אני זוכרת את התפילות על הגוש,

את ההתגייסות, את העצרות.

זה מעניין לחשוב מה קרה לנו.

אולי אנשים כבר לא מתפללים כ"כ הרבה בלי קשר?

אגב, אני עורכת ומוסיפה שאני לא צופה ולא קוראת חדשות כמעט בכלל.

אז יש מצב שיש הרבה מקרים שאת מכירה ואני לא, מקווה שלא כ"כ הרבה.

מחכים למוצא שפתיו של טראמפ ולחדשות כל הזמן, עוקבים בטוויטר ובאינסטה ובכל מקום אפשרי אבל לעניות דעתי דת צריכה להיות תורת חיים וכמו שאנחנו מובילים בצבא והשתלבנו בפוליטיקה ובהתיישבות מה עם להוביל את העם לזעקה? לתפילה? לאחדות???? אנחנו פוטרים את עצמנו בזה ששומעים שיעור תורה ביוטיוב, מחזקים את עצמנו באמונה בתקופות הקשות הללו שלפני הגאולה אבל הדבר היחיד שנחשב ויכול לקדם בשנים האחרונות עם כל הצרות- לא עושים! לא זועקים בהמון עם: "ה'- אנא תאמר לצרותינו דיי". רוצים שמחה! רוצים ברכה! רוצים אחדות! שלום! משילות! הארת פנים. תחיית המתים. אבות לא שכולים חלילה אלא שמחים.

תחשבו ביום כיפור ובראש השנה איזה קתרזיס אנחנו מרגישים כשאומרים ומבקשים ומתפללים: "שערי תורה! שערי בריאות!" למה לא ליזום מעצמנו? למה שאנשים יוסיפו למות? ממתי נהיינו כ"כ פסיביים? מחנכים את הילדים לאקטיביזם, רואים את קפלן ולא עושים כלום. פורקים קיטור בפטריוטים. וזהו!

בכל תפילה, כל קריאה וכל טקסט דתי כתוב שכשעם ישראל לא מחובר, קם עליהם מלך רשע וכשיש אחדות ותפילה ותשובה אפשר לשנות.

בקיצור- המילה "משיח" אינה מילה גסה, וצריכה להיות הכי אקטואלית ומדוברת

ואני לא ברסלב ולא חבד ולא צריך שום כותרת (אני אפילו דתיה פתוחה שלא לומר לייט)

פשוט צריך להרגיש את נשמת האומה

ולהבין שזו העת לעלות קומה! הדוד דופק כבר בדלת, מלא אהבה, האם נהיה קשובים לקריאה? ומה נעשה איתה?

נכוונו קשות

הציבור שלנו נלחם עד אחרי הסוף על גוש קטיף

נתן את כל הכוחות שהיו לו ולא היו לא

שילמנו מחירים כבדים

ולמרות הכל זה בכלל לא עזר. למדנו בדרך הקשה שהפגנות ומחאה ציבורית (לפחות כשהם מהצד של המגזר שלנו) לא עושות כלום.

את אומרת נלחמנו על הגוש כמו אריות ועכששיו מה קרה

זה בדיוק מה שקרה נלחמנו ונלחמנו וראינו שזה לא עזר בכלל למה שנשקיע עוד מיליוני כוחות להילחם?

תראי שהדור הצעיר יותר משמעותית שפחות נכווה מהמאבק על גוש קטיף ופחות סוחב את זה על הגב כמו פצע מדמם פתוח יותר מאמין במאבק ציבורי וכו'..

אני מבדילה את זה מתפילה המונית שזה אחרת

אבל לא יודעת לא נעים לי להגיד שאני ממש אבל ממש לא בטוחה שזה מה שיביא את הגאולה יש לנו עוד ככ הרבה תיקונים לעשות פה בעם שברור שתפילה תועיל אבל ברור שצריך ככה הרבה מעבר... לא נראה לי שהשם רק מחכה לתפילה המונית וזהו, החיים מורכבים יותר לצערי..