בסמטה הישנה בעיר הגדולה, גרו שמונה משפחות. בסמטה הקטנה והצפופה. בבתים עומדים ליפול דרו אחד ליד השני שני זוגות זקנים. לאחד מהזקנים קרו פתמדר ולשני גרמבה. שכנות טובה הייתה להם. פעמים רבות היו יושבים על קפה שחור ומשוחחים. פעמים רבות היו מדברים על החיים בסמטה.
"ואז הגג דלף מהגשם החזק, המיטה שלי כבר כמעט נופלת וגם ככה לא נוחה. מסריח פה, רועש בכל שעות היום, ובקושי יש לנו מרק לארוחת הצהריים" נאנח גרמבה והסיר לרגע את משקפיו השחורים.
"נראה שיש לך חיים לא קלים" אמר פתמדר. "בכלל לא" אמר גרמבה והחזיר את משקפיו השחורים לעיינים. "וכי לך קלים הם?" חייך גרמבה "הרי אצלך לא שאינו טוב יותר המצב אלה אף גרוע יותר".
"גרוע?" תמהה פתמדר "להפך, חיי טובים מאוד עד מאוד, ב"ה חיי טובים מאוד ואיני רואה בהם רע" סדר פתמדר את משקפיו הורודות והמשיך "לאחרונה היה גשם חזק ןאף על פי שהייתי דליפה גדולה החזיק הגג מעמד וב"ה לא נפל, המיטה שלי כבר שנים עומדת ואומנם קצת מתנונעת אבל מה בכך, זה משעשע והמיטה אף קשה ומחזקת וטובה לגב. במהלך היום מסתובבים פה ריחות מתוקים ואף פעם לא שקט ומשעמם פה בסמטה, ואפילו אף על המחסור יש לנו מרק, מספיק לנו ואף טעים לארוחת הצהריים. חיי בהחלט ב"ה טובים מאוד הם!"





